העתיד הוא עכשיו.

[Dominique Proudshot]

העתיד הוא עכשיו.

יומני היקר, היום הוא היום ה29 לחודש ה11 לשנה ה70 להולדתי שהיא שנת 76 לעלייתו של אוטמאר לשלטון. עוד שבועיים יש לי יומהולדת 21. מבולבל יומן יקר? שומרי העמודים העבירו אותנו 50 שנה לעתיד. לאחר ש"נעלמנו" לחצי שנה, וחלקים מנוסגות' החלו להעלם, שומרי העמודים החליטו שהם חייבים לחפש בזמן מה עושה ומה קורה. אז הם החליטו לשלוח אותנו לעתיד, לברר מה קורה ואז לעבר, כדי לעצור את זה. אז עכשיו אנחנו 50 שנים בעתיד. אוי איזה עתיד נורא. הכל מת כאן, אפור, שחור, הגשם עצמו מגעיל ובוצי. הקרקע בוצית. אין צמחיה ירוקה, אין שמש. האוויר עצמו מלא ערפיח. מגעיל לי כאן!!! הלכנו למקום בו נמצאת ריכטר. כלומר, איפה שעמדה ריכטר. כיום יש שם רק חורבה. ראינו שתי מפלצות נלחמות בשלישית, שדית משהו. . . . בניין אחד נשאר עומד בעיר, והתחיל להיות מאוחר. אדריאן שמע תנועה מבפנים. בפנים היה "יצור", שהתגלה כבן אדם. מה קרה לבני האדם פה? קללה הוא אמר. מעוות לחלוטין. בשם שומרי העמודים! מה קרה לבני האדם? הוא חשב שאנחנו "בוגדים" כי הוא אמר שקללה פגעה בכל מי שלא בגד, והבוגדים נשארו "נורמלים", כמונו. שומרי העמודים מתו לפחות לפני 20 שנה לדבריו. מה יכל להרוג אותם? מה יכל להרוס את נוסגות'? שדים הוא אומר. ניסינו להילחם באחד השדים שהסתובבו בריכטר, אך מצאנו עצמנו נסוגים חדרה למחבוא. אני רוצה הבייתה!

 

[Nihau]

צעד לפנים, שניים לאחור.

אז כן הגענו אל שומרת עמוד האיזון הנאווה, אריאל. דיווחנו לה על כל קורותינו מאז הפעם האחרונה שהתראינו- זה כלל הרבה יותר מידי סיפורי אימה לשעת לילה מאוחרת. ערים רדופות רוחות רפאים רצחניות, עמקים מכושפים, חיות תמימות מעוותות למפלצות איומות, סופות קסומות ומרושעות, ביצות שאי אפשר לצאת מהן, עיר רפאים ריקה מאדם שברחובותיה משופדים גופות באכזריות, בית נטוש שעדיין נשמר ע"י חליפות השריון שבו שלא נדבר על השלדים הזזים בו.... הסיפור הזה היה מפחיד מספיק רק כסיפור ילדים, לחיות את זה היה גרוע עשרות מונים. אריאל הייתה אמורה לפתור הכל בהינף יד. היא לא. במקום זאת היא סיפרה לנו סיפור רפאים איום ונורא משלה. אנחנו לא שהינו רק יומיים בביצה. אנחנו שהינו שם חצי שנה! משהו מכרסם את העולם, הערים הצפות של הצפון כבר נעלמו- למען האמת כל הצפון נעלם. משהו שאב הכל משם והארץ עצמה כורסמה. משהו מכחיד עולם הולך ומתקרב אל העמודים, ולמרות ההשפעה שלהם על ייצוב העולם המשהו הזה רק האט את הקצב, ברבות הימים הוא עוד יגיע וכלום לא יוותר. היא הציעה לנו תוכנית לפיה אולי נוכל לעזור לשומרי העמודים לתקן את העיוות האיום הזה. בגלל שנעלמנו למשך חצי שנה גם שומרי העמודים וגם האוייבים שלנו לא יודעים איפה אנחנו ומה מעשינו. לכן אנחנו הקבוצה המושלמת ללכת אחורה או קדימה בזמן ולברר מה בעצם גורם לאסון הזה. שומר הזמן יכול לעשות זאת. לנו נשארת הבחירה האים לעשות זאת ובהנחה והסכמנו- לאן ללכת, קדימה או אחורה? בזאת היא שלחה אותנו לישון. להחליט עד מחר מה דעתינו. כמובן שהסכמנו, אפילו סיילו נראה מאוד מודאג לגבי חוסר הקיום הפתאומי של ביתו האהוב, אותו הוא מפאר ומהלל כל הזמן. בבוקר פגשנו את כרונוס, שהסביר בפשטות שיש מעין חדרים מפוזרים ברחבי נוסגות' בהם אפשר לעבור בזמן אם יודעים איך ולאן. החדרים הללו מוגנים מאוד ולכן הם העוגנים היחידים שנשארו זהים בזמן גם הרחק קדימה. החלטנו שעדיף לנו ללכת 50 שנה קדימה בזמן ולראות מי השולט בנוסגות' ולמה קרההאסון ואם אפשר גם "איך" זה קרה ואז חזור אחורה 60 שנה- לזמן רחוק אחורה מהווה שלנו כ10 שנים- מספיק זמן כדי למצוא את שומר הזמן, לספר לו את כל העיניין ולאפשר לו לעצור את זה לפני שזה קורה. ברגע שנפגוש את שומר הזמן בעבר של לפני 10 שנים הוא כבר יחזיר אותנו הבייתה לזמן של לפני חצי שנה- בדיוק לפני שכל סיפור הרוחות בווילנדורף התחיל. נשמע מבולבל? גם לנו יש תהיות לגבי שפיות העיניין אבל מה לא עושים כדי להציל את הבית, שלא נדבר על העולם כולו. (מה אתם הייתם עושים? איזה עוד ברירה הייתה לנו?)

 

[בחושך אלוהים לא רואה]

this is going to be good !

שפיות היא לא הצד החזק של נוסגות' פעם אחרונה שבדקתי

 

[Nihau]

עתידה של נוסגות' בידינו

הגענו לעתיד דרך אחד החדרים המוזרים המעבירים בזמן. סיילו שלף ארנבת חיה מהשק ושחרר אותה דרך הדלת אל העולם העויין שבחוץ. גשם שחור ירד מעננים אפורים על אדמה בוצית הרוסה חסרת חיים. ברקים אדומים מפחידים היכו בממעט גדמי העצים החרוכים שעוד נותרו ממה שבבירור היה פעם יער שופע. הארנבת הלבנה כוסתה בבוץ דביק ומגעיל אך בינתיים לא עירא לה כל רע אחר. האוויר כנראה עדיין נשים והברקים לא מתכווננים על חיים, למרות החזות העויינת שלהם. אין ברירה, יצאנו לדרך. בקושי חצי יום היינו נקיים, יבשים, שבעים ונינוחים והינה אנחנו שוב מדשדשים בסביבה עויינת בוצית. איכס. העתיד לא נראה מצויין כלל וכלל. למרות שזה אמור היה להיות זמן צוהוריים בהיר השמיים מכוסי העננים והעשן בקושי אפשרו לקרני אור לחדור, האפלולית לא הייתה רחוקה מזו של שעת ערב. הלכנו בדרך, בהדרגה התחלנו לזהות את הנוף ההרוס כמשהו שכבר הלכנו בו בעבר- קרוב למעבר ההרים ממנו יצאנו אל החצי המערבי של נוסגות'- החצי בו יש את העמודים, וואסרבונד עיר חסותו של שומר התודעה נופראפטור, קורהייגן יצרנית הנשק, הדרך הראשית אל מאלן עירו של הפאלאדין מאלק... בציפיה מסויימת מהולה בחשש הלכנו בשביל המתעקל מתצפים לראות את ריכטר- הכפר הקטן היושב כמעט על צומת הדרכי החשובה של צפון מערב נוסגות'. הכפר לר היה שם. התקרבנו וגילינו שני דברים חשובים- מהכפר נותרו רק הריסות ו3 מפלצות נלחמו במה שפעם היה רחבת הכפר, היכן שאדריאן ומל הופיעו להנאת הציבור רק לפני שנה (וחמישים). המבנה היחיד שנותר שלם אם כי סגור מכל הכיוונים היה המאפיה בה עבדה דומיניק בנסיון להשלים הכנסה מזדמנת... הסתתרנו. שניים מהמפלצות נלחמו עם נשקים, לאחת היו 3 ידיים ולאחת אחרת היו 3 עיניים וגוף מעוות במיוחד. הם נראו כמו בני אדם שנמסו בחומצה והורכבו בצורה מעוותת. החניתות שלהם פגעו במפלצת השלישית- מעין שד ענקי ירוק. השד ניצח את המפלצות הקטנות יותר והלך לדרכו, לא מבחין בנו. חיפוש על הגופות של המפלצות הניב רק ראש חנית עשוי חומר מוזר קשיח. המשכנו בדרך אל העמודים. הלילה ירד במהירות מפחידה ונחתה עלינו ההבנה שנזדקק למקום בטוח לישון בו. חזרנו לריכטר. בדרך חזרה ראינו רשת אנרגיה ירוקה נוצרת באוויר לפנינו. התחבאנו מיד. מתוך הרשת נוצר חור שחור יותר מהאפלה שסביב וממנו יצא שד חדש, ירוק ומפחיד, עם אנרגיה דמויית ברקים בקצות הזרועות דמוי צבתות סרטן. החרשנו כמו ארנבות מבוהלות. השד הלך זקוף כמו אדם ועקבנו אחרי הזוהר שהפיץ מהברקים שבצבתותיו. הוא הגיע לריכטר ועבר דרכה. החלטנו שחייב להיות כאן מקום להסתתר בו. דומיניק העלתה את הרעיון לדפוק בדלת של המאפייה. אדריאן בעל החוש המוזיקלי הצליח בלי לדעת מזה כלום לעלות על הצופן הסודי של המחתר ופתאום מצא את עצמו אורח של מישהו בעל 3 עיניים שטוען שהוא אדם.

 

[Nihau]

אמרו "יכול להיות יותר גרוע" וזה קרה

אדריאן שוחח עם המעוות המסכן וניסה להסביר לו שהוא לא בוגד למרות החזות הנורמאלית שלו- שהם בעצם באו מהעבר כשליח של שומרי העמודים כדי לברר מה גרם לאסון הזה ואיך אפשר לתקן אותו. המעוות כמובן לא ממש האמין לו ואמר שכל בני האדם שאינם בוגדים ומשת"פים של השדים נראים מעוותים בגלל הקללה. ואז דפקו בדלת גם דומיניק וסיילו והוכנסו גם הם לאחר שיכנוע של שני הצדדים לגבי הכוונות הלא עויינות. סייל כמעט פוצץ את העיניין בגלל הסנוביות הצפונית שלו אבל בסוף הסתדרנו איכשהו. המעוות ציין שהוא רק בן 16 ורק הזקנים יודעים ויכולים להחליט בנושא כל כך מוזר כמו מה שאנחנו טוענים שאנחנו. הסכמנו איתו וניסינו לשכנע אותו שלקח אותנו אל הזקנים הללו אבל הוא סירב. במקום זה הוא ליווה אותנו אל חדר מלא מיטות והשאיר אותנו שם. המקום הזה קסום מאוד. כמעט בכל דבר כאן יש קסם. נראה כי כדי לשרוד בזמן הזה אנשים היו חייבים להשתמש בהמון קסם כל הזמן. לראייה: אדריאןעבר 'דרך' הדלת כדי להיכנס למבנה, הדלת בחדר הזה נעלמה לתוך הקיר ברגע שהמעוות יצא החוצה וסגר אותה. ברור לנו שאנחנו נתונים לחסדיו וחסדי דיעותיהם של זקנים שאין לנו מושג מה הם ומי הם. הלכנו לישון, שומרים במשמרות שדה רק כדי להרגיש טוב יותר ובשליטה. ידענו שזה ממש לא כך אבל מה לא עושים בשבל קצת מורל. כעבור כמה שעות טובות, אין לנו מושג אמיתי כמה בדיוק, חזר המעוות- פצוע קשות ובקושי עומד. אדריאן הציע לרפא אותו עם קסם והוא הסכים. הקסם התחיל לפא אותו, פצעים החלו להסגר ופתאום נפתחו אחרים במקומות אחרים והפצוע הטיח את אדריאן מעליו בזעקה. אדריאן ניסה להבין מה השתבש והפצוע התעלף. במקום לנסות שוב פשוט חבשנו את המסכן והשארנו אותו באחת המיטות. סיילו הלך להסתובב במבנה וגילה כל מיני קסמים שמפעילים קירות כחלונות ועוד כל מיני טריקים מוזרים. המעוות התעורר וסיפר שהוא לא הגיע עד הזקנים כי תקפו אותו בדרך. הוא בקושי הצליח להמלט. שאלנו אותו על הזקנים והוא סיפר על מועצה של זקנים שמחליטה על הכל וגם על איזה זקן שנמצא בהייגן (כנראה עיוות של השם קורהייגן) שמייצר נשק עשוי אברי שדים. האכלנו אותו בבשר מיובש ותה צמחים- שני דברים שלא היה לו מושג עליהם- מה שמראה עד כמה התדרדרה התרבות. עצוב. הם אוכלים כאן בשר שדים. אין פלא שהם חולים ומעוותים. שכנענו אותו לקחת אותנו אל המועצה אבל בחוץ הסתובב שד אדום לוהט מאש פנימית ונושא חרב לוהבת אימתנית.

 

[Nihau]

כשהשדים יוצאים ממתחת למיטה

תמיד אמרו לי שאין דבר כזה שדים. כשהייתי ילד לעיתים קרובות ניסיתי לראות אם זה נכון או שהם פשוט מתחבאים בארון החשוך, מתחת למיטה, במרתף היין, בעליית הגג המאובקת... אף פעם לא מצאתי אותם וברבות הימים האמנתי שבאמת אין כאילה. אז זהו שיש. והם לא נחמדים בכלל. למען האמת הם הרבה יותר גרועים ממה שהדמיון שלי אי פעם תיאר לי. השד האדום עמד לו מעלה קיטור מהגשם שנחת עליו. ארבע עיניים אדומות כברזל מלובן הביטו סביב. חרב קסומה בעליל, לוהטת ולוהבת הוחזקה בקלילות בידו. הבטנו בו דרך הקסם בקיר. המעוות סיפר לנו שאף אחד אף פעם לא הרג שד אדום. סיילו הביט בו במבט מחושב ואז פנה לשכנע אותנו שהדרך היחידה להוכיח לזקנים שאנחנו לא בוגדים היא לחסל את השד הזה. המעוות צחק על הנשקים המתכתיים שלנו ואמר שמתכת פשוטה לא תכניע את השד, אולי תדגדג אותו. הוא הראה לנו נשקים עשויים איברי שדים ירוקים- חזקים בהרבה מהפלדה המחושלת שלנו. דומיניק החליפה את ראשי החיצים שלה בראשי חיצים עשויים שריון שדי. סיילו לקח חרב קצרה ואדריאן שלף את הנבל האהובה שלו וכיוונן אותה ברכות. המעוות טיפל בקיר אחר וסידר לנו נקודות יציאה אל רחבי הכפר ההרוס במשולש קטלני מסביב לשד. אדריאן ניגן כוח וזריזות לתוך דומיניק וסיילו והוסיף ניגון כללי להגברת המוראל בקרב. הם יצאו החוצה וסיילו פתח במטח העלבות אל השד. השד החל להתקדם לעבר סיילו באיום מופגן ואדריאן ניגן את המנגינה ההרסנית ביותר שיכל להפיק כדי לשבור את עצמותיו לרסיסים. מחביא את הנגינה בצילי הגשם הנוחת על כולם. השד בקושי עצר לרגע, אולי היסס לשניה ואז המשיך לעבר סיילו. דומיניק ירתה חצים לעברו אבל החטיאה את עיניו והחצים שפגעו לא ממש הזיזו לו. הוא המשיך להתקדם. סיילו התגלגל, שלף את חרבו עשוית העצם מהצפון והחל לחתוך בשד. שצחק. נוזל אדום לוהט כמו לבה נשפך מפצעי השד שנסגרו בעוד אנחנו מביטים בהם בחוסר אמון. סיילו המשיך לחמוק ולהתקיף אך השד לא נעצר לרגע. כשאחד החצים עיצבן אותו מספיק הוא פשוט ירה כדור אש בוהק לעבר דומיניק וסיילו. הם הצליחו בקושי לחמוק מהכדור, רק נחרכו ממנו במקום להפוך לאפר במקום. הגשם גרם לאדריאן להחליק על אחד המיתרים והוא קילל חרישית. למרות הלמות הגשם הניתך על הכל, למרות קולות המאבק וצעקותיו של סיילו, למרות המרחק... השד עדיין שמע את אדריאן והכריז "אז שם מתחבא הקוסם שלכם!" ושילח כדור אש לעבר אדריאן. אדריאן התחבא מאחורי חורבות והשתטח על בטנו, מגן על הנבל ועדיין נחרך, תיקו בער קלות על גבו ונכבה ע"י הגשם. אדריאן התגלגל חרישית על גבו, אחז את הנבל ותיעל את כאבו ודאגתו לדומיניק למנגינה שכולה מכוונת לשבור ולהרוס את המפלצת שמנסה לחסל אותם. הוא ניגן עוד ועוד, אפילו שסיילו יצא מפתח לידו ואמר שהוא לא יכול לנצח את השד ואנחנו צריכים לברוח פנימה. הוא המשיך לנגן עד שהשד פגע בו בכדור אש נוסף ודומיניק הופיעה פתאום לצידו ומשכה אותו פנימה לחדר הסודי הקסום. כוויות קשות כיסו את כולו, הנבל ניצלה במזל ע"י אמות ידיו החרוכות. דומיניק השקתה אותו שיקוי ריפוי והוא נאנח בהקלה זמנית והתעלף. כעבור זמן לא מוגדר הוא התעורר ושאל מה קרה בקרב. היא סיפרה שנגמרו לה כל החצים, היא אפילו ניסתה לירות על השד בחץ של אבקת עיטוש אבל האבקה התלקח ונראה שהשד מתרפא מאש- הוא פשוט צחק וירה עליה כדור אש. המעוות הציל אותה ואת סיילו- אדריאן לא ראה את זה כי היה שכוב על גבו - משקיע את שכמותיו החרוכות בבוץ הקר מאחורי ההריסות ומנגן. סיילו נכנע בסוף לאילוצי המציאות ועבר להשתמש בחרב הקצרה שהמעוות נתן לו- זה היה מעט מידי מאוחר מידי. אדריאן היה צמא מאוד והיא נתנה לו קצת מים, מתנצלת על כך שאין עוד שיקויי ריפוי. עזרה רפואית לא צפוייה הגיעה מסיילו- הוא הציע לאדריאן קסם מים. אדריאן שעדיין היה צמא הסכים וקיבל את הכוס שהצפוני בירך עליה. להפתעתו הרבה כל פצעיו נרפאו ואפילו הצמא שלו נעלם. להפתעתו הרבה עוד יותר הוא הבחין שיש לו מושג מדוייק ביותר לגבי מיקומו של סיילו, אפילו בעיניים עצומות. זה קסם מים מוזר מאוד אבל גם מעולה מאוד, אדריאן חשב לעצמו, ואז הבחין בפצעים שהופיעו על סיילו. סיילו סירב לרפא את הפצעים הללו בקסם כי טען שם חלק מהטקס ואדריאן לא רצה להעליב אותו והניח לעיניין למרות הרגשת האשמה שבצבצה בו.

 

[Nihau]

תרבות על ערש דווי

אחד הסיוטים הגדולים ביותר של כל אחד המתכנן משפחה פורחת הוא לחלום שהעתיד נראה כמו ביצה מזוהמת ורעילה שבה ילדיך מעוותים וחולים ואתה זקן, חלוש מכדי לטפל בבעיה ומצטער על היום בו הבאת את ילדיך לעולם הרע הזה. עם כל דקה שעוברת כאן בעתיד המסוייט הזה אדריאן הולך ומבין שאכן הסיוט הגרוע ביותר התגשם. שגו"ר ניצח אחרי הכל. כל מה שהם עשו, כל מה שהם הקריבו, כל מה שהם השיגו... כל זה לשווא. מל שהייתה כמו אחות קטנה- אבדה לעד גם היא קורבן של האמונה שהיא תעצור את האסון, סרין ושאר ערי הצפון הושמדו ללא אזהרה... שומרי העמודים מתים והעמודים שבורים... העולם הולך ונהרס, לא ראוי למחייה, כל התרבות המשגשגת והנהדרת שאיפשרה את דרך החיים המועדפת על אדריאן- נהרסה עד היסוד. לאחר שסיילו ריפא אותו אדריאן חזר לישון לעוד כמה שעות ואז התכוננו כולנו לצאת, עם המעוות כמורה דרך, אל מועצת הזקנים. לא היו שדים בחוץ ויצאנו לדרך. 3 ימים צעדנו בבוץ, מתחבאים בכוכים מוגנים ע" קסם, מפתחים פאטאליסטיות מתוך ההבנה שאם הדים יצליחו למצוא אותנו אנחנו אבודים מכל מקרה. בהתחלה צעדנו לכיוון של וואסרבונד והעמודים אבל הרבה לפני שהגענו אפילו לאגם של עיר הארכיפלג כבר סטינו מהשביל הראשי ועשינו עיקוף ענק שלדעת אדריאן הוביל אותנו חזרה לסביבות מאלן. המעוות הוביל אותנו אל כוך בצלע ההר והכוך התברר כמסדרון אחד מיני רבים- עיר תת קרקעית החצובה למחצה בתוך ההר. דומיניק אמרה שזה מאוד מזכיר לה את העיר התחתונה במאלן- עיר מחתרת הפושעים. נראה כי כל התרבות האנושית עברה למחתרת. בתוך העיר הזו כולם היו מעוותים, רובם בצורה בולטת מאוד לעין. אדריאן נזקק למלוא יכולת הדיפלומטיות שלו כדי לא להפגין את הרתיעה שלו מהם. הפאטאליסיות והאפטיות שהמקום הזה השרה עליו עזרו לא מעט. הובלנו אל המועצה- הם היו קבוצה עלבת נפש של זקנים שלשם שינוי לא היו מעוותים כלל- כנראה התחמקו מהקללה כי נולדו לפניה- כולם בני יותר מ50. הם שמעו את הסיפור שלנו אבל אמרו שהם צריכים להיוועץ ברשומות לפני שידעו אם יש להם תשובה לשאלותינו. אדריאן שאל האם הם יכולים להעזר בנו- אחרי הכל אנחנו יודעים לקרוא ונוכל לעבור על הרשומות מהר יותר ככה. הם הביטו בו בתמיהה ואמרו לבסוף שהרשומות הן בעל פה. הם זוכרים את כל הדברים הללו. מיואש הלך אדריאן לחדר שהקציבו להם והכין עצמו להמתנה ארוכה. כל הקור, העייפות הנפשית, העצב, הנואשות של החיים העיקו עליו, כמו גם המחסור החמור בחלונות במקום התת קרקעי הזה. הוא היה זקוק נואשות לקצת אור שמש אבל כמובן שמשאלה זו לא נענתה. הוא ישב בפשטות על המיטה הדלה והביט במציאות העתידית הזו שנראית כל כך עגומה שהוא כבר התחיל לפקפק באמיתות החיים שבהם גדל. הכל נהיה קשה מנשוא. כתמיד במצבים קשים הוא פנה אל האהובה הראשונה של חייו. שלף את הנבל היפיפייה שלו מהתיק המעוטר שמל נתנה לו מתנה. ליטף ברכות את המיתרים ושקע לתוך קיץ. קיץ אחד ארוך שלא נגמר. ניגן קיץ עוד עוד, משקיע את כל הקסם שלו בלהחיות את זכרון הקיץ בליבו, צלילים, מראות ואפילו ריחות מילאו את החדר העלוב, הופכים אותו למשהו קסום מתוך האגדות. עצים תמירים עטורים עלים ירוקים כהים, שהופכים לירוקים בהירים למביט דרכם אל השמש הבהירה. פרחים צבעוניים וריחניים מלטפים את מותניו בשדה הפתוח. רוח חמימה מבדרת את שערו ושמש נעימה שוזפת את פניו. ציפורים מצייצות שרות שירי חיזור זו לזו מעל הענפים הגבוהים. צבאים מדלגים בין השיחים, נקודות לבנות על גבם מטשטשות מהמהירות בה הם נעלמים לתוך עבי היער. דבורים מזמזמות ממלאות את האוויר החם בשיר משלהן... עוד ועוד היום נמשך, קיץ. הוא המשיך לנגן הרבה אחרי שכל הקסם שלו אזל. הרבה אחרי שהאצבעות שלו החלו לכאוב. הוא היה ממשיך לנגן כך לנצח אם רק היה יכול. דומיניק לחשה לו להפסיק בשלב כלשהו. הוא סיים את הנגינה, פתח את עיניו והבחין בקהל הדחוס שבחדר. ובמסדרון. וכנראה גם הלאה. המעוותים המסכנים נראו כל כך קשובים. לחלק מהם זו בטח הפעם הראשונה שהם שומעים נגינה כזו. לזקנים יותר מהם היה מבט חלומי על פניהם. אולי הם עוד זוכרים את הקיץ האמיתי. דומיניק אמרה לאדריאן שהוא מפחיד אותה כשהוא מנגן ככה. מה הוא יכל להגיד לה? להסביר? אין מילים שיוכלו לתאר לה את מה שהוא מרגיש והוא לא יכול לנגן לה את הרגש הזה. זה יהרוס אותה. עדיף שלא תדע. הוא משך בכתפיו ובתנועה מתורגל היטב שלף את המשחה המיוחדת שלו להקלה על עצבעותיו הכואבות. לאחר כמה ימים הם קיבלו תשובה מהזקנים- או למען האמת קיבלו חוסר תשובה מהזקנים.- אין להם את התשובות אנחנו מחפשים- אולי לזקן מהייגן יש את התשובות. נו טוב, גם ככה רצינו ללכת אליו. הדרך תהיה מסוכנת. סיילו ודומיניק התחמשו אצל סוחר הנשק המקומי. אדריאן לא מצא שם נשקים שיתאימו ליכולת הלחימה שלו אז לקח כמה שאריות שריון שדי וניסה למצוא את התדר המתאים לניפוץ שלהן. זה לא עבד. הוא פשוט לא הצליח למצוא את התדר הנכון. הוא לא יכול להלחם בשדים הללו כלל. אם יהיה קרב הוא החליט שהוא ישאר מאחורי דומיניק וישמור עליה, ירפא אותה אם צריך וינסה לעזור לה לברוח אם אין ברירה. הוא מעולם לא הרגיש כל חסר יכולת מאשר במקום הארור הזה. יצאנו לדרך אל הייגן. --------------------------------------------------------------------- סיילו ודומיניק עברו חוויות קצת אחרות ואם הם יועילו בטובם להוסיף אותן כאן זה יעזור לשמור על רצף הסיפור. רמז רמז.

 

[Nihau]

לקוראים הותיקים- התנצלות

הרשו לי נא להתנצל כאן על שני מחדלים: 1. הזמן שלקח עד לכתיבת העדכון הזה- חבורת נוסגות' חוזרת לשחק במרווחי זמן קצרים יותר - כל שבוע- ולכן בעתיד העדכונים יהיו שוטפים יותר. 2. איכות ההודעות הנ"ל- היה לי קצת קשה לכתוב הפעם מסיבות מגוונות שלא אפרט כאן אז עימכם הסליחה על האיכות הפחות טובה. אשתדל לטוב יותר.