הערב ליל ט' באב
ט' באב ופרשת ואתחנן "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא" מה בפרשה ? פרשת ואתחנן, הפרשה השנייה בספר דברים, נקראת תמיד בשבת שאחרי ט' באב. השבת שבה קוראים את הפרשה נקראת שבת נחמו, על שם ההפטרה שלה "נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם" (ישעיה מ'). הפטרת "נחמו" היא הראשונה בסדרה של שבע הפטרות נחמה על חורבן בית המקדש והארץ ("שבע דנחמתא"), שקוראים בשבע השבתות בין תשעה באב לראש השנה. ההפטרות עוסקות בנבואות נחמה ובחזון הגאולה לעתיד, וכולן לקוחות מספר ישעיה, החל מפרק מ'. בספרי הנביאים מובא הרעיון המרכזי של ט' באב: מצד אחד, בעקבות חטאי העם - נבואות של חורבן וגלות, ומצד שני, נבואות נחמה, תקווה וגאולה. בפרשת ואתחנן ממשיך משה את נאומיו לעם. הוא מספר לכולם על תחנוניו ובקשתו מהבורא לאפשר לו להיכנס לארץ, ועל סירובו של ה' לעשות כן. "ואתחנן אל ה' בעת ההיא... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה... ולא שמע אלי, ויאמר ה' אלי: רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". הפרשה חוזרת שוב על עשרת הדיברות, מזהירה מפני עבודת אלילים בארץ ישראל ומציגה את הפרק הראשון של "שמע ישראל" – יסודות האמונה וזכירתם. בפרשה זו משה מרבה להזהיר את העם ולהזכיר לו כי יש חוקים ומשפטים שנועדו לטובתם: "הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך... והודעתם לבניך ולבני בניך... ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם... לא את אבותינו כרת ה' את הברית כי אתנו, אנחנו אלה פה היום". מה אפשר ללמוד מזה היום ? בימים אלו מגיעה לסיומה תקופה לא קלה. מסתיימים להם 21 ימי בין המְּצרים, ימי דין עמוסי "מתח גבוה" שהתחילו בתאריך י"ז בתמוז ויסתיימו בשיאם בתאריך ט' באב. בט' באב קרו אסונות רבים לעם ישראל בכל הדורות: חטא המרגלים שבכו והוציאו דיבת הארץ רעה, חורבן שני בתי המקדש, כיבוש ביתר בידי הרומאים, מותו של בר כוכבא, גירוש יהודי ספרד, התחלתו של "הפתרון הסופי" בגרמניה הנאצית ועוד צרות ואסונות. ביום זה נהוגים חמישה איסורים בדומה ליום הכיפורים: איסור אכילה ושתייה, יחסי אישות, רחצה, לסוך את הגוף בשמנים ולנעול סנדל, כלומר נעל העשויה מעור. צום תשעה באב נמשך כ-25 שעות - משקיעת החמה בערב ועד צאת הכוכבים למחרת. בימי בין המצרים, ובמיוחד בתשעה באב, לא מומלץ לקבל החלטות חשובות או לפתוח פתח לדבר משמעותי חדש. ידוע כי כוחות הרוע מתחזקים ביום זה, ולכן יש לנהוג באחריות ובזהירות. מדוע נהוג להתאבל היום, כשירושלים בנויה והיא בירת ישראל החזקה? האם כל מנהגי האבלות נועדו רק כדי להיזכר? האם לא יותר פשוט להיזכר על ידי קריאת ההיסטוריה של חורבן הארץ ובתי המקדש? תשובה: מדובר ב"חלון בזמן", "חלון" שנפתח כל שנה באותו מועד. כל שנה בתקופת בין המצרים ובתשעה באב, הכוחות הפועלים חוזרים ונגלים אלינו בעוצמות שונות. הדבר דומה גם לגבי החגים והמועדים השונים. חלונות הזמן הללו הם חלק מהחוקים ומחוקיות היקום. המילה "חג" לקוחה מהמילה לחוג. כמו מחוגי השעון שחגים שוב ושוב בחוקיות מסוימת. לא מדובר רק בהיסטוריה שקרתה לפני 500 שנה או לפני 2000 שנה, אלא בדברים שרלוונטיים מאוד לחיים שלנו כאן ועכשיו. כשמשה מזהיר את העם ומזכיר להם שוב את החוקים, הוא מדבר אלינו. אנחנו אלה פה היום. הוא מזהיר אותנו מפני הפרת החוקים שהביאה לחורבן, אבל הוא גם מחזק אותנו ונותן לנו תקווה לעתיד טוב יותר. תקופת "ימי בין המצרים" היא כאמור תקופה לא קלה. אנו מתבקשים להוריד פרופיל, ובכך מגִנים על עצמנו ומתחזקים. הירידה היא לצורך עלייה גדולה יותר. ט' באב, אם כן, הוא לא רק יום צער מוחלט: אמנם, מצד אחד ביום זה חרב המקדש, אבל מצד שני, לפי המסורת, בתשעה באב נולד המשיח. על פי האר"י הקדוש (רבי יצחק לוריא שחיי בצפת במאה ה-16), בתשעה באב, בתחילת היום, טבחו הרומאים ביהודים, אך בצהריים פסק הטבח, והרומאים כילו את זעמם בהריסת המבנים. היו יהודים ששרדו - ולהם הייתה תקווה, הם המשיכו לחיות ולהצמיח דורות חדשים. מנהג האבלים בתשעה באב הוא לשבת על הרצפה (או על מזרן המונח על הרצפה כמנהג אבלים) ולא על כיסאות, עד הצהריים. אחרי חצות היום (בסביבות 12 בצהריים) כבר מותר לקום ולשבת על כיסא. יש שינוי - יש תקווה. החיים ממשיכים למרות הקשיים, כי כוח החיים חזק ביותר. בכתבי האר"י כתוב: "כי אז, במנחה של תשעה באב, נולד המשיח, הנקרא מנחם". כלומר בתשעה באב מתחזק כוחו של הרוע, אבל בדיוק ביום זה נולד הכוח שיחסל את הרוע באופן מוחץ. בתקופת בין המצרים יש תחושת לחץ כמו במקום צר (מצרים). לחץ שלילי אמנם עלול להרוס, אבל לחץ חיובי עשוי לדחוף אותנו קדימה .לחץ חיובי גורם לנו להתעלות ולצמוח - תלוי בגישתנו ובהתייחסותנו. אנו למדים כי כל הצרות נובעות בשל התנהגות אנושית קלוקלת. אנשים יוצרים שליליות, ולפי החוקים – השליליות הזו צריכה לחזור אל האדם בחזרה. אנו גם למדים כי יש זמנים מסוימים בשנה בהם השליליות באה לידי ביטוי יותר מאשר בזמנים אחרים. נכון, בית המקדש השני נחרב. הרס ושממה, דמעות ותחושת ריקנות ומחסור ליוו את האנשים, אבל במצב כזה נעלם גם האגו. לא עוד שנאה או קנאה, לא עוד חוסר רגישות לזולת. זה בדיוק הזמן לעשות שינוי לטובה, לתקן את הפגמים, למלא את המצברים ולפרוץ קדימה בכוחות מחודשים. דווקא מתוך הקושי, ההגבלה וחוסר האונים של ט' באב, יש מקום לתקווה ולצמיחה. החיים בנויים מעליות ומירידות, ומטרת הירידה היא לחזק אותנו ולאפשר לנו להפוך את הקושי והחורבן לשמחת חיים, ליצירה ולבנייה חדשה.המדרש כותב: "עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב לשמחה... ולבנות את ירושלים הוא בעצמו ולקבץ גלויות לתוכה". אני מאחל לכולנו שנעבור את המצרים בשלום, ונצא מחוזקים לדרך חדשה, טובה יותר ומבורכת. "כאשר דלת אחת המובילה לאושר נחסמת, תמיד נפתחת אחרת. לעיתים אנו כה עסוקים בבהייה בדלת הסגורה שאיננו רואים את הדלת האחרת שנפתחה" (הלן קלר – עיוורת, חרשת, אילמת ) שבוע טוב. רפאל כהן. www.raphael-cohen.com
ט' באב ופרשת ואתחנן "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא" מה בפרשה ? פרשת ואתחנן, הפרשה השנייה בספר דברים, נקראת תמיד בשבת שאחרי ט' באב. השבת שבה קוראים את הפרשה נקראת שבת נחמו, על שם ההפטרה שלה "נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם" (ישעיה מ'). הפטרת "נחמו" היא הראשונה בסדרה של שבע הפטרות נחמה על חורבן בית המקדש והארץ ("שבע דנחמתא"), שקוראים בשבע השבתות בין תשעה באב לראש השנה. ההפטרות עוסקות בנבואות נחמה ובחזון הגאולה לעתיד, וכולן לקוחות מספר ישעיה, החל מפרק מ'. בספרי הנביאים מובא הרעיון המרכזי של ט' באב: מצד אחד, בעקבות חטאי העם - נבואות של חורבן וגלות, ומצד שני, נבואות נחמה, תקווה וגאולה. בפרשת ואתחנן ממשיך משה את נאומיו לעם. הוא מספר לכולם על תחנוניו ובקשתו מהבורא לאפשר לו להיכנס לארץ, ועל סירובו של ה' לעשות כן. "ואתחנן אל ה' בעת ההיא... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה... ולא שמע אלי, ויאמר ה' אלי: רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". הפרשה חוזרת שוב על עשרת הדיברות, מזהירה מפני עבודת אלילים בארץ ישראל ומציגה את הפרק הראשון של "שמע ישראל" – יסודות האמונה וזכירתם. בפרשה זו משה מרבה להזהיר את העם ולהזכיר לו כי יש חוקים ומשפטים שנועדו לטובתם: "הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך... והודעתם לבניך ולבני בניך... ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם... לא את אבותינו כרת ה' את הברית כי אתנו, אנחנו אלה פה היום". מה אפשר ללמוד מזה היום ? בימים אלו מגיעה לסיומה תקופה לא קלה. מסתיימים להם 21 ימי בין המְּצרים, ימי דין עמוסי "מתח גבוה" שהתחילו בתאריך י"ז בתמוז ויסתיימו בשיאם בתאריך ט' באב. בט' באב קרו אסונות רבים לעם ישראל בכל הדורות: חטא המרגלים שבכו והוציאו דיבת הארץ רעה, חורבן שני בתי המקדש, כיבוש ביתר בידי הרומאים, מותו של בר כוכבא, גירוש יהודי ספרד, התחלתו של "הפתרון הסופי" בגרמניה הנאצית ועוד צרות ואסונות. ביום זה נהוגים חמישה איסורים בדומה ליום הכיפורים: איסור אכילה ושתייה, יחסי אישות, רחצה, לסוך את הגוף בשמנים ולנעול סנדל, כלומר נעל העשויה מעור. צום תשעה באב נמשך כ-25 שעות - משקיעת החמה בערב ועד צאת הכוכבים למחרת. בימי בין המצרים, ובמיוחד בתשעה באב, לא מומלץ לקבל החלטות חשובות או לפתוח פתח לדבר משמעותי חדש. ידוע כי כוחות הרוע מתחזקים ביום זה, ולכן יש לנהוג באחריות ובזהירות. מדוע נהוג להתאבל היום, כשירושלים בנויה והיא בירת ישראל החזקה? האם כל מנהגי האבלות נועדו רק כדי להיזכר? האם לא יותר פשוט להיזכר על ידי קריאת ההיסטוריה של חורבן הארץ ובתי המקדש? תשובה: מדובר ב"חלון בזמן", "חלון" שנפתח כל שנה באותו מועד. כל שנה בתקופת בין המצרים ובתשעה באב, הכוחות הפועלים חוזרים ונגלים אלינו בעוצמות שונות. הדבר דומה גם לגבי החגים והמועדים השונים. חלונות הזמן הללו הם חלק מהחוקים ומחוקיות היקום. המילה "חג" לקוחה מהמילה לחוג. כמו מחוגי השעון שחגים שוב ושוב בחוקיות מסוימת. לא מדובר רק בהיסטוריה שקרתה לפני 500 שנה או לפני 2000 שנה, אלא בדברים שרלוונטיים מאוד לחיים שלנו כאן ועכשיו. כשמשה מזהיר את העם ומזכיר להם שוב את החוקים, הוא מדבר אלינו. אנחנו אלה פה היום. הוא מזהיר אותנו מפני הפרת החוקים שהביאה לחורבן, אבל הוא גם מחזק אותנו ונותן לנו תקווה לעתיד טוב יותר. תקופת "ימי בין המצרים" היא כאמור תקופה לא קלה. אנו מתבקשים להוריד פרופיל, ובכך מגִנים על עצמנו ומתחזקים. הירידה היא לצורך עלייה גדולה יותר. ט' באב, אם כן, הוא לא רק יום צער מוחלט: אמנם, מצד אחד ביום זה חרב המקדש, אבל מצד שני, לפי המסורת, בתשעה באב נולד המשיח. על פי האר"י הקדוש (רבי יצחק לוריא שחיי בצפת במאה ה-16), בתשעה באב, בתחילת היום, טבחו הרומאים ביהודים, אך בצהריים פסק הטבח, והרומאים כילו את זעמם בהריסת המבנים. היו יהודים ששרדו - ולהם הייתה תקווה, הם המשיכו לחיות ולהצמיח דורות חדשים. מנהג האבלים בתשעה באב הוא לשבת על הרצפה (או על מזרן המונח על הרצפה כמנהג אבלים) ולא על כיסאות, עד הצהריים. אחרי חצות היום (בסביבות 12 בצהריים) כבר מותר לקום ולשבת על כיסא. יש שינוי - יש תקווה. החיים ממשיכים למרות הקשיים, כי כוח החיים חזק ביותר. בכתבי האר"י כתוב: "כי אז, במנחה של תשעה באב, נולד המשיח, הנקרא מנחם". כלומר בתשעה באב מתחזק כוחו של הרוע, אבל בדיוק ביום זה נולד הכוח שיחסל את הרוע באופן מוחץ. בתקופת בין המצרים יש תחושת לחץ כמו במקום צר (מצרים). לחץ שלילי אמנם עלול להרוס, אבל לחץ חיובי עשוי לדחוף אותנו קדימה .לחץ חיובי גורם לנו להתעלות ולצמוח - תלוי בגישתנו ובהתייחסותנו. אנו למדים כי כל הצרות נובעות בשל התנהגות אנושית קלוקלת. אנשים יוצרים שליליות, ולפי החוקים – השליליות הזו צריכה לחזור אל האדם בחזרה. אנו גם למדים כי יש זמנים מסוימים בשנה בהם השליליות באה לידי ביטוי יותר מאשר בזמנים אחרים. נכון, בית המקדש השני נחרב. הרס ושממה, דמעות ותחושת ריקנות ומחסור ליוו את האנשים, אבל במצב כזה נעלם גם האגו. לא עוד שנאה או קנאה, לא עוד חוסר רגישות לזולת. זה בדיוק הזמן לעשות שינוי לטובה, לתקן את הפגמים, למלא את המצברים ולפרוץ קדימה בכוחות מחודשים. דווקא מתוך הקושי, ההגבלה וחוסר האונים של ט' באב, יש מקום לתקווה ולצמיחה. החיים בנויים מעליות ומירידות, ומטרת הירידה היא לחזק אותנו ולאפשר לנו להפוך את הקושי והחורבן לשמחת חיים, ליצירה ולבנייה חדשה.המדרש כותב: "עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב לשמחה... ולבנות את ירושלים הוא בעצמו ולקבץ גלויות לתוכה". אני מאחל לכולנו שנעבור את המצרים בשלום, ונצא מחוזקים לדרך חדשה, טובה יותר ומבורכת. "כאשר דלת אחת המובילה לאושר נחסמת, תמיד נפתחת אחרת. לעיתים אנו כה עסוקים בבהייה בדלת הסגורה שאיננו רואים את הדלת האחרת שנפתחה" (הלן קלר – עיוורת, חרשת, אילמת ) שבוע טוב. רפאל כהן. www.raphael-cohen.com