זהות מינית ויציאה מהארון
זה מתחבר לשאלות של מורן בענין זהות מינית ויציאה מהארון - אני התחלתי לכתוב בשנה שיצאתי מהארון. זה היה מדהים, הסיפורים פשוט נשפכו ופרצו החוצה כמו נהר. ממש ככה. כל יום היו לי מילים, שורות, פסקאות לפעמים סיפורים. לפני כן כתבתי, התחלתי לכתוב עוד בחטיבה, אבל שום דבר מגובש, רק ידעתי שאני רוצה לכתוב, ואולי אהיה סופרת פעם. בשנה שיצאתי מהארון חזרתי גם לכתיבה עיתונאית (התחלתי בעיתון נוער נשכח בשם "חמצן" כשהייתי בת 16): התחלתי לכתוב את הטור שלי ב"את", שהיה טור אישי על החיים שלי כלסבית. כך שאצלי הקשר בין הכתיבה לזהות המינית, ליציאה מהארון, הוא הדוק מאוד, ברור מאוד, על זה בעצם אני כותבת. אני ביסקסואלית, וכך יצאתי מהארון, וקרה לי גם שבחיים הפרטיים שלי, היה לי קטע עם בחור, שבכתיבה עבר עיבוד מסוים והפך לקטע עם בחורה. מתוך המקום הזה אני כנראה כותבת. אפשר להגיד שהאני הכותבת שלי היא לסבית. גם מורן וגם שרימפי התייחסו לבלוקים של כתיבה. אני לא בטוחה שיש דבר כזה באמת. אם נדמה כתיבה לנהר, נחל, מקור מים כלשהו שזורם, אז מה זה בלוק, או חסם? מין סלע עצום שחוסם את היצירתיות? או שהמעיין מתייבש? אני מאמינה בתקופות, ואני מאמינה שלא חייבים לכתוב כל הזמן. קודם כול, יש המון דרכים לבטא יצירתיות, זה לא חייב להיות תמיד במלים. וזה בסדק גמור אם יש תקופות שלא בא לנו לכתוב. בסדר ולגיטימי לגמרי. אם זה מאוד מפריע, אני ממליצה לבדוק את המקום הזה, שלא רוצה לכתוב. אפשר ממש לעשות מדיטציה ולדבר איתו: אפשר להתכתב: האני שלכם ביד הדומיננטית, החלק החסום ביד השניה. עוד אפשרות היא תרגילים בכתיבה חופשית: כותבים כל מה שעולה על הדעת במשך חמש דקות, נניח, בלי הפסקה. אם נתקעים, כותבים: "נתקעתי, אני תקועה, מה עכשיו", וכן הלאה - עד שבאה המלה הבאה. זה די משחרר ועשוי להביא לתובנות, גם אם לא לכתיבה חדשה. סדנאות - תנסו, תבדקו, מה מתאים לכם, אם בכלל. אני יודעת על סדנא של שז, אבל אפילו סדנאות מחוץ לקהילה. יש ספרים שתורמו לעברית על כתיבה, אולי בזמן שלא כותבים, שווה לבדוק אותם: ג'וליה קמרון, "דרך האמן", וגם נטלי גולדברג, תורגמה לעברית. אבל העצה הכי טובה שאני יכולה לתת היא לקחת את זה בקלות, לתת לזה להיות, להבין שזה חלק מהחיים... ,
