מרתה אולוביץ
New member
העצב הזה
עד לפני שנה וחצי בערך חייתי לצד המחלה שלי: עבדתי וניהלתי חיים תקינים יחסית.
מאז נפל דבר. מצבי הדרדר ומאז אני חווה את החולי כחלק בלתי נפרד מהזהות שלי. המחלה השתלטה על הכל, אינני מרתה שיש לה הרבה חלקים שונים וגם מחלה, אלא אני, מרתה, חולה. ככזו, שאר החלקים הבריאים שיש בי כאילו נעלמים ולא קיימים.
הפסיכולוגית שלי אומרת שלאנשים אינטליגנטיים יותר קשה להיות חולים, כי יש פער עצום בין הקוגניציה שלהם לבין היכולות בפועל.
אני מרגישה שההכרה של ביטוח לאומי בנכות שלי והצורך בשיקום הוא כעין אות קלון עבורי.
חולי נפשי שונה הוא מחולי גופני, כי לא רואים עלי כלום. אני כאילו בסדר, אבל לא בסדר.
ההבנה והידיעה שאפשר אחרת, כמו שהייתי עד לפני שנה וחצי, ואני לא מסוגלת לכך כרגע - מתסכלת אותי.
זהו, שפכתי.
עד לפני שנה וחצי בערך חייתי לצד המחלה שלי: עבדתי וניהלתי חיים תקינים יחסית.
מאז נפל דבר. מצבי הדרדר ומאז אני חווה את החולי כחלק בלתי נפרד מהזהות שלי. המחלה השתלטה על הכל, אינני מרתה שיש לה הרבה חלקים שונים וגם מחלה, אלא אני, מרתה, חולה. ככזו, שאר החלקים הבריאים שיש בי כאילו נעלמים ולא קיימים.
הפסיכולוגית שלי אומרת שלאנשים אינטליגנטיים יותר קשה להיות חולים, כי יש פער עצום בין הקוגניציה שלהם לבין היכולות בפועל.
אני מרגישה שההכרה של ביטוח לאומי בנכות שלי והצורך בשיקום הוא כעין אות קלון עבורי.
חולי נפשי שונה הוא מחולי גופני, כי לא רואים עלי כלום. אני כאילו בסדר, אבל לא בסדר.
ההבנה והידיעה שאפשר אחרת, כמו שהייתי עד לפני שנה וחצי, ואני לא מסוגלת לכך כרגע - מתסכלת אותי.
זהו, שפכתי.