העצבים שלי מרקיעים שחקים ../images/Emo46.gif
עוד שניה, עוד שניה, זהו - התפוצצתי. עכשיו - נשימה עמוקה איריס, להרגע, ועכשיו הסיפור: אז ככה לפני יומיים מתקשרת אלי הרופאה הפסיכולוגית שמלווה אותנו בגהה ומספרת לי ככה בטלפון: "אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל בדקנו בראש של רותם ומצאנו כינים". ועוד הציעה לי שאבוא בבוקר לגננת והיא תדריך אותי איך לטפל בכינים. אמרתי לה שאת זה אני יודעת כבר. השעה היתה 13.30 - הילדה חוזרת משם רק בשעה 15.45 בערך ואני על קוצים עד שתחזור ונדע את כל הסיפור. בקיצור השעה 15.40 מגיעה והילדה נכנסת הביתה. והרי הדיאלוג והתוצאות בסופו: אמא: "רותם בדקו לך את הראש" רותם: "כן" אמא: "מצאו משהו?" רותם: "כן, חתיכות לבנות (אמרו שזה הכינים)". (בסוגריים זה לא דברי רותם. אמא: "מסכימה, שנסתכל ונראה מה יש בראש שלך?" רותם: "בסדר, אבל בלי להכאיב לי". בודקים, בודקים, ושוב בודקים כמעט עם זכוכית מגדלת בכל המקומות שאני יודעת שכינים אוהבות בעורף, מאחורי האוזניים, אפילו עם מסרק צפוץ בדקתי. ונאדה אין כלום בראש של הילדה. בצר לי הזעקתי את חמותי לעניין, הנ"ל בדקה שוב את הראש (מזכירה רפואית בעיסוקה). ולא מצאה כלום. אנחנו היינו צריכים לצאת בערב והיא היתה הבייביסיטר והחליטה לקלח את הילדות ולחפוף ואח"כ סרקה במסרק צפוף ולא יצא כלום ולו אפילו כינה אחת לרפואה. בסופו של דבר החתיכות הלבנות היו ממתק שהילדה אכלה והגיע עד לשערות שלה. ככה זה רותם עם ממתקים דביקים (סוכריות). אוי אני הפסדתי כמה שנים טובות באותו היום. והעצבים שלי הרקיעו שחקים. בקיצור אני נרגעתי עוד באותו הערב, אבל כל פעם שאני מספרת מחדש את הסיפור העצבים שלי גואים. הייתי מוכרחה להוציא אפרת. פשוט חייבת. תגובות תתקבלנה בשמחה על המערכת הסתומה של החינוך המיוחד. (סליחה על הביטויים המעניינים שלי). איריס.
עוד שניה, עוד שניה, זהו - התפוצצתי. עכשיו - נשימה עמוקה איריס, להרגע, ועכשיו הסיפור: אז ככה לפני יומיים מתקשרת אלי הרופאה הפסיכולוגית שמלווה אותנו בגהה ומספרת לי ככה בטלפון: "אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל בדקנו בראש של רותם ומצאנו כינים". ועוד הציעה לי שאבוא בבוקר לגננת והיא תדריך אותי איך לטפל בכינים. אמרתי לה שאת זה אני יודעת כבר. השעה היתה 13.30 - הילדה חוזרת משם רק בשעה 15.45 בערך ואני על קוצים עד שתחזור ונדע את כל הסיפור. בקיצור השעה 15.40 מגיעה והילדה נכנסת הביתה. והרי הדיאלוג והתוצאות בסופו: אמא: "רותם בדקו לך את הראש" רותם: "כן" אמא: "מצאו משהו?" רותם: "כן, חתיכות לבנות (אמרו שזה הכינים)". (בסוגריים זה לא דברי רותם. אמא: "מסכימה, שנסתכל ונראה מה יש בראש שלך?" רותם: "בסדר, אבל בלי להכאיב לי". בודקים, בודקים, ושוב בודקים כמעט עם זכוכית מגדלת בכל המקומות שאני יודעת שכינים אוהבות בעורף, מאחורי האוזניים, אפילו עם מסרק צפוץ בדקתי. ונאדה אין כלום בראש של הילדה. בצר לי הזעקתי את חמותי לעניין, הנ"ל בדקה שוב את הראש (מזכירה רפואית בעיסוקה). ולא מצאה כלום. אנחנו היינו צריכים לצאת בערב והיא היתה הבייביסיטר והחליטה לקלח את הילדות ולחפוף ואח"כ סרקה במסרק צפוף ולא יצא כלום ולו אפילו כינה אחת לרפואה. בסופו של דבר החתיכות הלבנות היו ממתק שהילדה אכלה והגיע עד לשערות שלה. ככה זה רותם עם ממתקים דביקים (סוכריות). אוי אני הפסדתי כמה שנים טובות באותו היום. והעצבים שלי הרקיעו שחקים. בקיצור אני נרגעתי עוד באותו הערב, אבל כל פעם שאני מספרת מחדש את הסיפור העצבים שלי גואים. הייתי מוכרחה להוציא אפרת. פשוט חייבת. תגובות תתקבלנה בשמחה על המערכת הסתומה של החינוך המיוחד. (סליחה על הביטויים המעניינים שלי). איריס.