העניין הוא כזה
ולצערי אני כותב פה הרבה לאחרונה (והפעם המכתב ארוך מתמיד) אני נשוי 5 חודשים והבעיות שלנו רק פורחות. הבעיה שלי (אולי קצת מוזרה): אישתי לא מטפלת בעצמה מכל הבחינות, הכוונה היא שאם היא צריכה לעשות דברים לעצמה היא פשוט לא עושה, המקסימום שהיא עושה זה להגיד שהיא תעשה (לפעמים היא אומרת את זה כדי להשתיק אותי) וזה בכל התחומים. היא תמיד שמה את עצמה אחרונה ברשימה בכל דבר, כתוצאה מזה דברים לא מסתדרים איך שהיא רוצה וזה מוריד לה את החשק מאותו נושא. כשבכל זאת היא עושה משהו ודברים מסתדרים, היא מעבירה את זה הלאה כאילו זה קרה מעצמו). עוד דוגמה: היא כרגע לומדת ויש לה הרבה דברים על הראש וגם דברים שהיא צריכה לעשות, יש לה יומן שהיא טוענת שהוא יפה אבל היא לא משתמשת בו וכך יום אחרי יום היא שוכחת לעשות דברים ואז אומרת שתעשה למחרת אבל אז היא שוב שוכחת וכמובן לא מוכנה לרשום ביומן בטענה "לכל אחד יש דרך אחרת נוחה לו לעשות דברים" היא צודקת אבל עובדה שהיא שוכחת שוב ושוב אז למה לא לרשום, זה נראה כאילו היא לא רושמת כעיקרון כי אני אמרתי ולא כי באמת היא חושבת שזה נוח. היא כל הזמן אומרת לי לתת לה לעשות דברים לבד וללמוד מטעויות של עצמה (אני לא מבין למה אני לא יכול להמליץ על דברים מנסיון שלי וכל הצעה כזו הופכת אוטומטית לאנטי מצידה רק כי אני אמרתי), אבל הבעיה היא שהיא לא לומדת מטעויות של עצמה. כל מה שקשור לביננו היא האישה הכי מדהימה בעולם. עוד בעיה שיש לנו זה חוסר פתיחות משווע, כי יש דברים שהיא נפגעת מהם, אני לעומת זאת אמרתי לה שאני מעדיף שדברים בייחוד פוגעים ומעליבים יבואו דווקא ממנה, כל דבר קטן שאני רוצה להגיד אני צריך לחכות לזמן נוח או בכלל לוותר כי אני יודע שלא נוכל לדבר על זה. הרבה מאוד שיחות שלנו מתפתחות לויכוח גם כשלא צריך, תשובות רגילות שלה הן: "אני לא רוצה/אין לי כח לריב איתך על זה" ואז זה נגרר ונגרר עד שזה מתפרץ בזמן אחר הכי פחות נוח. הבעיה שלה: אני מנדנד, אני מציק, אני מכריח אותה לעשות דברים בדרך שלי ואם לא אז זה לא בסדר (למרות שדברים שאני אומר לה גם אחרים אומרים לה), אני לוחץ עליה, אני לא מפרגן לה, אני לא אומר לה מילים טובות וגם "אני אוהב אותך" (ההפרדה בין מילים טובות ל"אני אוהב אותך" באה ממנה). מצד שני היא חושבת שכל הבעיה שלנו זה רק תקשורת שאפשר לעבוד על זה. היא אומרת שכשהיא באה אלי לומר לי דברים שהיא מרגישה, במקום לתת לה חום ואהבה אני נותן לה ביקורת, מבחינתי כל מה שאני אומר לה זה מה כדאי לעשות או איך לעשות משהו ואמרתי לה שחיבוק ונשיקה לא יפתרו שום דבר (כמובן שאני כן משתדל לתמוך בה והכל אבל זה לא יפתור את הבעיה) ואני לא רוצה כל פעם מחדש לראות אותה עצובה בגלל אותו דבר שחוזר על עצמו. אפשר לעבוד על בעיית התקשורת בתנאי שזו הבעיה, אבל לדעתי הבעיה היא הרבה יותר בסיסית יש זוג אחר שאנחנו מכירים שהם לא נשואים, חברים 4 חודשים והם הזוג המושלם מכל הבחינות ובעיקר מבחינת הפתיחות, הם מדברים על הכל כולל הכל !!! והם לא נעלבים אחד מהשני. אמרתי לאישתי שהלוואי והיינו כמוהם. מדי פעם (בין מריבה גדולה אחת לשניה) היא שואלת אותי אם חשבתי על פרידה, אמרתי לה שלא, הבעיה היא שמאז, כן התחילו לי לפעמים לעלות מחשבות בכיוון הזה כי אמור להיות לנו כיף יחד, והרבה פעמים לא כיף לנו ביחד. ואפילו די נמאס כל מה שקורה. אני רוצה לחיות חיים שלווים שקטים, עם אישתי ולא כל הזמן במתח ועצבים כמו שקורה עכשיו ומדי פעם, אז פעם בכמה זמן הכל רגוע אבל מהר מאוד זה שוב הופך לפקעת עצבים. לפעמים זה נראה לי שהיא ממש סובלת ממני אבל לא מוכנה לומר את המילה "פרידה" אלא שזה יבוא ממני, לפעמים אני אומר שאני חושב איך אפשר לפתור את זה, היא ישר קופצת שהנה אני חושב על גירושים... אז החלטנו ללכת לטיפול, אבל אמרתי לה שלפני שרצים למישהו חיצוני כדאי מאוד שנשב שנינו ונראה מה הבעיות שנעלה, היא אומרת שהיא יודעת מה הבעיות שהיא תעלה אבל כשאני שואל אותה מה הן, היא לא יודעת איך לומר לי אותן. אשמח לשמוע תגובות
ולצערי אני כותב פה הרבה לאחרונה (והפעם המכתב ארוך מתמיד) אני נשוי 5 חודשים והבעיות שלנו רק פורחות. הבעיה שלי (אולי קצת מוזרה): אישתי לא מטפלת בעצמה מכל הבחינות, הכוונה היא שאם היא צריכה לעשות דברים לעצמה היא פשוט לא עושה, המקסימום שהיא עושה זה להגיד שהיא תעשה (לפעמים היא אומרת את זה כדי להשתיק אותי) וזה בכל התחומים. היא תמיד שמה את עצמה אחרונה ברשימה בכל דבר, כתוצאה מזה דברים לא מסתדרים איך שהיא רוצה וזה מוריד לה את החשק מאותו נושא. כשבכל זאת היא עושה משהו ודברים מסתדרים, היא מעבירה את זה הלאה כאילו זה קרה מעצמו). עוד דוגמה: היא כרגע לומדת ויש לה הרבה דברים על הראש וגם דברים שהיא צריכה לעשות, יש לה יומן שהיא טוענת שהוא יפה אבל היא לא משתמשת בו וכך יום אחרי יום היא שוכחת לעשות דברים ואז אומרת שתעשה למחרת אבל אז היא שוב שוכחת וכמובן לא מוכנה לרשום ביומן בטענה "לכל אחד יש דרך אחרת נוחה לו לעשות דברים" היא צודקת אבל עובדה שהיא שוכחת שוב ושוב אז למה לא לרשום, זה נראה כאילו היא לא רושמת כעיקרון כי אני אמרתי ולא כי באמת היא חושבת שזה נוח. היא כל הזמן אומרת לי לתת לה לעשות דברים לבד וללמוד מטעויות של עצמה (אני לא מבין למה אני לא יכול להמליץ על דברים מנסיון שלי וכל הצעה כזו הופכת אוטומטית לאנטי מצידה רק כי אני אמרתי), אבל הבעיה היא שהיא לא לומדת מטעויות של עצמה. כל מה שקשור לביננו היא האישה הכי מדהימה בעולם. עוד בעיה שיש לנו זה חוסר פתיחות משווע, כי יש דברים שהיא נפגעת מהם, אני לעומת זאת אמרתי לה שאני מעדיף שדברים בייחוד פוגעים ומעליבים יבואו דווקא ממנה, כל דבר קטן שאני רוצה להגיד אני צריך לחכות לזמן נוח או בכלל לוותר כי אני יודע שלא נוכל לדבר על זה. הרבה מאוד שיחות שלנו מתפתחות לויכוח גם כשלא צריך, תשובות רגילות שלה הן: "אני לא רוצה/אין לי כח לריב איתך על זה" ואז זה נגרר ונגרר עד שזה מתפרץ בזמן אחר הכי פחות נוח. הבעיה שלה: אני מנדנד, אני מציק, אני מכריח אותה לעשות דברים בדרך שלי ואם לא אז זה לא בסדר (למרות שדברים שאני אומר לה גם אחרים אומרים לה), אני לוחץ עליה, אני לא מפרגן לה, אני לא אומר לה מילים טובות וגם "אני אוהב אותך" (ההפרדה בין מילים טובות ל"אני אוהב אותך" באה ממנה). מצד שני היא חושבת שכל הבעיה שלנו זה רק תקשורת שאפשר לעבוד על זה. היא אומרת שכשהיא באה אלי לומר לי דברים שהיא מרגישה, במקום לתת לה חום ואהבה אני נותן לה ביקורת, מבחינתי כל מה שאני אומר לה זה מה כדאי לעשות או איך לעשות משהו ואמרתי לה שחיבוק ונשיקה לא יפתרו שום דבר (כמובן שאני כן משתדל לתמוך בה והכל אבל זה לא יפתור את הבעיה) ואני לא רוצה כל פעם מחדש לראות אותה עצובה בגלל אותו דבר שחוזר על עצמו. אפשר לעבוד על בעיית התקשורת בתנאי שזו הבעיה, אבל לדעתי הבעיה היא הרבה יותר בסיסית יש זוג אחר שאנחנו מכירים שהם לא נשואים, חברים 4 חודשים והם הזוג המושלם מכל הבחינות ובעיקר מבחינת הפתיחות, הם מדברים על הכל כולל הכל !!! והם לא נעלבים אחד מהשני. אמרתי לאישתי שהלוואי והיינו כמוהם. מדי פעם (בין מריבה גדולה אחת לשניה) היא שואלת אותי אם חשבתי על פרידה, אמרתי לה שלא, הבעיה היא שמאז, כן התחילו לי לפעמים לעלות מחשבות בכיוון הזה כי אמור להיות לנו כיף יחד, והרבה פעמים לא כיף לנו ביחד. ואפילו די נמאס כל מה שקורה. אני רוצה לחיות חיים שלווים שקטים, עם אישתי ולא כל הזמן במתח ועצבים כמו שקורה עכשיו ומדי פעם, אז פעם בכמה זמן הכל רגוע אבל מהר מאוד זה שוב הופך לפקעת עצבים. לפעמים זה נראה לי שהיא ממש סובלת ממני אבל לא מוכנה לומר את המילה "פרידה" אלא שזה יבוא ממני, לפעמים אני אומר שאני חושב איך אפשר לפתור את זה, היא ישר קופצת שהנה אני חושב על גירושים... אז החלטנו ללכת לטיפול, אבל אמרתי לה שלפני שרצים למישהו חיצוני כדאי מאוד שנשב שנינו ונראה מה הבעיות שנעלה, היא אומרת שהיא יודעת מה הבעיות שהיא תעלה אבל כשאני שואל אותה מה הן, היא לא יודעת איך לומר לי אותן. אשמח לשמוע תגובות
