העידוד שלי
אני חושבת שאמונה בעצמנו וביכולות שלנו זה משהו שכל כך קשה לרוב האנשים להרגיש. ומי שלא מאמין בעצמו לא יכול לתת לאחרים כוח ועידוד. וכך יוצא, שבמקום ללמוד להאמין בעצמנו ולעודד אנחנו עושים לקרובים ולאהובים שלנו בדיוק את מה שלא היינו רוצים שיעשו לנו. הילדים שלנו באים אלינו לבקש עידוד ותמיכה ושנאמין ביכולות שלהם. אבל אנחנו בעצמנו כל כך מעורערים בפנים שאנחנו לא מצליחים לתת להם את מה שהם צריכים. וכך הם יגדלו להיות בוגרים שלא יוכלו לתת את הכוח הזה לילדים שלהם. אז מה אנחנו צריכים לעשות כדי לצאת מהמעגל הזה? קודם כל להפסיק לחפש את מקור הכוח והעידוד בחוץ ולהתחיל לחפש אותו אצלנו בפנים! זו עבודה לא קלה כי היא דורשת לקחת אחריות לבד על עצמנו. ואפילו אנחנו בהיותנו מבוגרים עדיין כמהים לקבל את הכוח הזה מבחוץ. אנחנו זקוקים לאישור שאנחנו בסדר, שאנחנו מצליחים, שאנחנו משיגים הישגים, שאנחנו נראים טוב... בואו ננסה רגע לחשוב האם אנחנו יכולים לוותר על לקבל את הכוח הזה מבחוץ. מה יקרה אם נתחייב לפנות פנימה לעצמנו כדי לחפש אחר העידוד והכוח שלו אנחנו זקוקים? מה זה יעשה לנו? אני מרגישה שאצלי תתעורר בדידות גדולה. זה כמו להודות שאני בעצם לגמרי לבד. מתוך הדינאמיקה שבה גדלתי בשבילי זו חוויה של בדידות איומה. ולמה? כי גדלתי לאמא שלא ידעה אף פעם לתת עידוד ההיפך. ואני הייתי ילדה מאוד מאוד מוכשרת. לו הייתי מקבלת את העידוד הייתי מביאה את עצמי לידי ביטוי ומגשימה את עצמי בחיי באופן נפלא. אבל, לדאבוני, אמא שלי פחדה מאוד מהיכולות שלי. אז היא כבלה אותן. ואני הורגלתי לכבוש את תשוקותיי ולא להביא את עצמי לידי ביטוי. אפילו היום, כשאני בת 37 ומתחילה את חיי ממש מהתחלה, כשברבה תחומים אני לומדת להביא את עצמי לידי ביטוי ומעזה, עדיין מקנן בי פחד מוות, שאם אעיז לחיות, להיות, לחוות, להצליח – היא תבוא או תשלח שליחים שיחסלו את כל מה שבניתי. אלוהים אדירים! אני אישה חכמה, נבונה, שמוכנה לפגוש את כאביה – ועדיין כל כך שברירית במקום הזה.... מה עוד עלי לעשות כדי להשתחרר משם? ניסיתי הכול: להתעקש, להילחם, לשרוד, לקחת בכוח, לוותר, להשתבלל, להסתיר, להפגין. מה הוא הדבר הפשוט והחכם שאותו אני צריכה לעשות כדי להשתחרר מזה? להאמין. להאמין בעצמי! מבלי להזדקק לאישורים מבחוץ. ושוב חוזרת לתחילת המעגל. כי בשבילי להאמין בעצמי פירושו לוותר על מה שכל כך רציתי לקבל: את העידוד והאמון שלה בי. אז עכשיו, אחרי שניסיתי הכול, ובראש אני יודעת בוודאות שהיא לעולם (!) לא תיתן לי את זה – עלי להיות אמיצה ולעשות את הצעד האחרון אך החשוב מכל – לוותר עליה ולמצוא את הכוח הזה אצלי בפנים. אני יודעת שיש לי אותו, כי אני יודעת לעזור לאחרים בצורה בלתי רגילה למצוא אצלם את המקום הזה. אולי בגלל שחיפשתי אותו כל כך הרבה שנים אצלי בפנים, כל פעם ראיתי אותו, ידעתי שהוא שם, אבל בחרתי להתעלם ממנו – אולי בזכות זה יש לי את היכולת להראות לאחרים את המקום הזה אצלם. אני עוזרת לכל כך הרבה אנשים אבל לא מצליחה לעזור לעצמי... אז היום אני מכריזה (אני זקוקה להכרזה, זה סימן לא טוב שעדיין לא בשל אצלי משהו בפנים) – שמהיום אני מוותרת מתוך בחירה על לחפש את העידוד והתמיכה אצל אחרים ופונה אל עצמי פנימה ואל האלוהים הטוב שלי כדי לקבל את כל האהבה שלה אני זקוקה, את העידוד ואת האמון בעצמי שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה וכל מה שיהיה לי הכי טוב והכי נכון! לו יהי!!!!
אני חושבת שאמונה בעצמנו וביכולות שלנו זה משהו שכל כך קשה לרוב האנשים להרגיש. ומי שלא מאמין בעצמו לא יכול לתת לאחרים כוח ועידוד. וכך יוצא, שבמקום ללמוד להאמין בעצמנו ולעודד אנחנו עושים לקרובים ולאהובים שלנו בדיוק את מה שלא היינו רוצים שיעשו לנו. הילדים שלנו באים אלינו לבקש עידוד ותמיכה ושנאמין ביכולות שלהם. אבל אנחנו בעצמנו כל כך מעורערים בפנים שאנחנו לא מצליחים לתת להם את מה שהם צריכים. וכך הם יגדלו להיות בוגרים שלא יוכלו לתת את הכוח הזה לילדים שלהם. אז מה אנחנו צריכים לעשות כדי לצאת מהמעגל הזה? קודם כל להפסיק לחפש את מקור הכוח והעידוד בחוץ ולהתחיל לחפש אותו אצלנו בפנים! זו עבודה לא קלה כי היא דורשת לקחת אחריות לבד על עצמנו. ואפילו אנחנו בהיותנו מבוגרים עדיין כמהים לקבל את הכוח הזה מבחוץ. אנחנו זקוקים לאישור שאנחנו בסדר, שאנחנו מצליחים, שאנחנו משיגים הישגים, שאנחנו נראים טוב... בואו ננסה רגע לחשוב האם אנחנו יכולים לוותר על לקבל את הכוח הזה מבחוץ. מה יקרה אם נתחייב לפנות פנימה לעצמנו כדי לחפש אחר העידוד והכוח שלו אנחנו זקוקים? מה זה יעשה לנו? אני מרגישה שאצלי תתעורר בדידות גדולה. זה כמו להודות שאני בעצם לגמרי לבד. מתוך הדינאמיקה שבה גדלתי בשבילי זו חוויה של בדידות איומה. ולמה? כי גדלתי לאמא שלא ידעה אף פעם לתת עידוד ההיפך. ואני הייתי ילדה מאוד מאוד מוכשרת. לו הייתי מקבלת את העידוד הייתי מביאה את עצמי לידי ביטוי ומגשימה את עצמי בחיי באופן נפלא. אבל, לדאבוני, אמא שלי פחדה מאוד מהיכולות שלי. אז היא כבלה אותן. ואני הורגלתי לכבוש את תשוקותיי ולא להביא את עצמי לידי ביטוי. אפילו היום, כשאני בת 37 ומתחילה את חיי ממש מהתחלה, כשברבה תחומים אני לומדת להביא את עצמי לידי ביטוי ומעזה, עדיין מקנן בי פחד מוות, שאם אעיז לחיות, להיות, לחוות, להצליח – היא תבוא או תשלח שליחים שיחסלו את כל מה שבניתי. אלוהים אדירים! אני אישה חכמה, נבונה, שמוכנה לפגוש את כאביה – ועדיין כל כך שברירית במקום הזה.... מה עוד עלי לעשות כדי להשתחרר משם? ניסיתי הכול: להתעקש, להילחם, לשרוד, לקחת בכוח, לוותר, להשתבלל, להסתיר, להפגין. מה הוא הדבר הפשוט והחכם שאותו אני צריכה לעשות כדי להשתחרר מזה? להאמין. להאמין בעצמי! מבלי להזדקק לאישורים מבחוץ. ושוב חוזרת לתחילת המעגל. כי בשבילי להאמין בעצמי פירושו לוותר על מה שכל כך רציתי לקבל: את העידוד והאמון שלה בי. אז עכשיו, אחרי שניסיתי הכול, ובראש אני יודעת בוודאות שהיא לעולם (!) לא תיתן לי את זה – עלי להיות אמיצה ולעשות את הצעד האחרון אך החשוב מכל – לוותר עליה ולמצוא את הכוח הזה אצלי בפנים. אני יודעת שיש לי אותו, כי אני יודעת לעזור לאחרים בצורה בלתי רגילה למצוא אצלם את המקום הזה. אולי בגלל שחיפשתי אותו כל כך הרבה שנים אצלי בפנים, כל פעם ראיתי אותו, ידעתי שהוא שם, אבל בחרתי להתעלם ממנו – אולי בזכות זה יש לי את היכולת להראות לאחרים את המקום הזה אצלם. אני עוזרת לכל כך הרבה אנשים אבל לא מצליחה לעזור לעצמי... אז היום אני מכריזה (אני זקוקה להכרזה, זה סימן לא טוב שעדיין לא בשל אצלי משהו בפנים) – שמהיום אני מוותרת מתוך בחירה על לחפש את העידוד והתמיכה אצל אחרים ופונה אל עצמי פנימה ואל האלוהים הטוב שלי כדי לקבל את כל האהבה שלה אני זקוקה, את העידוד ואת האמון בעצמי שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה וכל מה שיהיה לי הכי טוב והכי נכון! לו יהי!!!!
