העדר רגישות לאחר

[תמר דגן 1]

העדר רגישות לאחר

שלום לך Ramikarmiel22

אתה מתאר מצב כואב במערכת יחסים עם אדם קרוב שאתה בסך הכל אוהב ומעריך, ואתה מספר, שאת המתבקש - לדבר עם אחייניתך בזמן רגוע ולנסות להבהיר לה את תחושותיך, כבר עשית וללא הצלחה.

אני רוצה לחזק את המלצתה של נעמי, להשלים עם כך, שמסיבה זו או אחרת, כך נוהגת אחייניתך, וזה לא אומר שום דבר עליך או על היחס שלה כלפיך. חיזוק לדברי אפשר למצוא בתיאורך, שהיא נוהגת כך גם כלפי אחרים ולא שומרת את עקיצותיה רק לך.

קל יותר להשלים עם דברים כגון זה, כשנותנים להם שם. זה עוזר להבין את הזולת, לקבל ולסלוח. לכן מובנת בקשתך להגדרת הבעיה של אחייניתך. אני אישית נמנעת מהגדרות וקטלוגים, גם כלפי מטופלי, ובוודאי שברשת, ללא היכרות עם האדם. אולי תוכל להסתפק בהגדרה, שהבעיה היא באמת אצלה, ולא אצלך, על מנת להשלים, לקבל ולסלוח.

לא פשוט בכלל. אבל שווה לנסות.

 

[Ramikarmiel22]

חשיבות ״השם״

לכאורה למה כל כך חשוב למצוא את ״שם״ הבעיה?
יש לזה חשיבות
אם אין לזה שם והגדרה, יוצא שהאדם עושה את זה מתוך רוע ואי התחשבות ובמזיד
אבל אם יש לזה שם, אז יותר קל לדון את השני לכף זכות.
ובמקרה עליו סיפרתי, אני רואה שזה לא מתוך רוע אלא מתוך ״עיוורון״ חושי לא מודע ומכאן גם לא נשלט.
וככה קל יותר לחיות עם זה
זה בדיוק כמו שאם אדם לא מוגדר כעיוור יתהלך לו בצורה מוזרה בדרך וידרוך על אנשים, אנשים יצעקו עליו
אבל אם יודעים שהאיש הזה עיוור, יבינו אותו ולא יצעקו עליו
ככה גם בדברים מהסוג הזה.

 

[נעמי טאובר]

חשיבות "השם" ומחיר ההגדרות

שלום Ramikarmiel
אתה צודק מאד שמיקום הבעייה במגבלה לא רצונית ולא מודעת- עוזר להבין ולסלוח, וזה חשוב. דבריך עוררו אצלי מחשבה נוספת: שמאידך- צריך להזהר בהגדרות. כמו כל דבר שנתפסים בו - אם נאחזים בהן יותר מדי- יכולים שוב להיות עיוורים למשהו אחר... למשל בדוגמה היפה שלך על העיוור- האבחון כעיוור שעוזר להבין אותו (ואולי לפתח דרכי תקשורת מפצות, לזכור לפנות אליו בערוצים שקולט) עלול להתנפח ולהפוך לסטיגמה, ולגרום לנו לייחס לו גם חולשות אחרות, ("הוא בטח לא מבין, לא מסוגל לתפקד"וכו') להתנשא בהצעת עזרה במקומות לא נחוצים, אולי להתרחק, להפסיק לראות אותו כמישהו כמותנו. להפסיק לראות את המורכבות. לחשוב שאנחנו כבר יודעים ולהפסיק בתהליך של גילוי עוד ועוד.
לפעמים הקושי שלנו כבני אדם לשאת מצבים של עמימות וחוסר וודאות- גורם לנו לרצות לתת שמות ואבחנות. שם או אבחנה עוזרים כל עוד הם מקדמים את ההבנה, ואת התקשורת והתייחסות לאחר. וכדאי לשים לב ולא לתת להם להפוך לתיוג או סטיגמה. (גם אבחנות רפואיות או פסיכולוגיות נועדו לסייע לתקשורת בין אנשי מקצוע ולפיתוח דרכי עזרה, ואנו יודעים כמה הן צוברות כוח להזיק בשימוש לא נכון...)
תודה על שאתה משתף במחשבות פוריות ומעודדות דיון.

 

[אופירA]

ואם הבן אדם באמת לא עיוור?

והוא הולך כך בגלל בעיה נוירולוגית, כלומר התקף פתאומי שלה, שגורם לו לא לשלוט על גפיו באופן מוחלט?
הרי רואים שמשהו לא בסדר איתו, כמו שהבנת בעצמך שהאחיינית שלך לא עושה את מעשיה מרוע לב.

אנשים יצעקו גם על מי שהתעוור אם הם לא מסתכלים לראות, ויבינו בסבלנות גם מי שאינו עיוור אם יש לו בעיה כלשהי אחרת שגורמת לו לאותה התנהגות.
כך שאם אפשר לראות שהאדם לא עושה זאת מזדון אלא מתקשה ואולי זקוק לעזרה - אז לא משנה מה שם הסיבה שבגללה הוא מתקשה. זו או אחרת - עובדתית הוא מתקשה, וצריך לתקשר איתו כדי לראות אם הוא זקוק לעזרה ומהי, או אם הוא זקוק להבנה ולקבלה של קשייו - לא-חשוב-מה-שם-הכותרת-שלהם.