העדפה חברתית

[mom&shaked]

העדפה חברתית

שקד בן שנתיים וחודשיים ולאחרונה הגננת העירה לי על העדפתו החברתית, הוא מעדיף לשחק עם חבריו לגן שנבחרו על ידיו. עד כאן זה נשמע לי לגיטימי ביותר, הרי גם אני מעדיפה לשהות בסביבת החברים שמוצאים חן בעיני על פני שהיה עם חברים שפחות מוצאים חן בעיני. אבל!!! היום בארוחת בוקר ילד שככל הנראה לא נמנה על חבריו של שקד בא לשבת על ידו, שקד דחף אותו ואמר לו "לך מכאן , אתה לא יושב כאן!" כמובן שהסברתי לו שזה לא יפה להתנהג כך ושאותו ילד רוצה להיות חבר שלו והוא מאוד נפגע ממנו. ביני לבין עצמי אני מאוד מתלבטת מה נכון לעשות, האם נכון יותר להתעלם מזה ולתת לשקד לבחור את חבריו בעצמו ולתת לילדים להסתדר בכוחות עצמם? או שעלי לדבר איתו ולנסות להסביר לו שהוא צריך להיות חבר של כולם ושכולם רוצים להיות חברים שלו (דבר שאני בספק אם אני באמת מאמינה בו)

 

[לאה_מ]

למה נראה לך שהבחירה מתמצה בין

"לתת לשקד לבחור את חבריו בעצמו ולתת לילדים להסתדר בכוחות עצמם" לבין "לנסות להסביר לו שהוא צריך להיות חבר של כולם ושכולם רוצים להיות חברים שלו"? אני רואה עוד אפשרויות ביניים. אני אנסח זאת כך: לדעתי (כאדם בוגר) האופטימום הוא להיות מסוגל לבחור את חבריך, ובו בזמן לדעת לנהוג באופן תרבותי כלפי הזולת. כלומר, בדוגמא שהבאת, שקד ממש לא חייב להיות חבר של אותו ילד, אבל זה עדיין לא אומר שהוא צריך לדחוף אותו ולגרש אותו. ה"בעיה" היא, שאצל ילדים הדברים הם בדרך כלל הרבה יותר פשטניים, הם לא ממש גדולים בקודי התנהגות של מבוגרים, ולכן ההתנהגות של שקד נראית לי מאד טבעית. הוא יודע כבר שיש ילדים שהוא מעדיף את חברתם. הוא עדיין לא יודע להפגין יחס נעים גם כלפי האחרים. קשה לי להאמין שהגננת רואה התנהגות כזו בפעם הראשונה. בסופו של דבר אני חושבת שהילדים לומדים מאיתנו. הם רואים איך אנו מתייחסים לחברינו, וגם איך אנו מתייחסים לאנשים אחרים, שאינם חברים שלנו ושאנו באים איתם במגע. עד שהם ילמדו מתוך התבוננות, בהחלט ניתן להסביר. אבל אני לא בטוחה שאני בעד להכנס להסברים ארוכים עם ילד על מקרה שקרה בגן ושאת בכלל לא היית נוכחת בו. שהגננת תסביר לו. את יכולה לשים לב, ואם זה קורה בסביבתך, בהחלט לשוחח איתו על כך (אולי לצאת מנקודת המוצא של האמפתיה - איך אתה היית מרגיש אילו...).

 

[נעה גל]

והאופטימום הזה מזכיר לי סיפור

שקרה לנו רק אתמול. אורן הזמינה אליה חברה. היא תכננה איך היא תראה ביחד עם החברה סרט מסוים. אחרי 1/4 שעה נמאס לחברה המסרט והיא רצתה שאורן תבוא לשחק איתה בחדר. אורן, כמובן, לא רצתה, ומפה לשם קראו לי לבוא ולהכריע. אז אמרתי לאורן שכמארחת יש לה חובה כלפי המתארחת שלה, ואם המתארחת לא נהנית ולא מרוצה ממה שאורן הציעה אז אולי כדאי שהן יחשבו ביחד מחדש על משחק ששתיהן רוצות לשחק. נתקלתי בשני מוחות אטומים לחלוטין. זו רוצה לשחק בחדר במשחק מסוים, והאוצר הפרטי שלי רוצה לראות סרט ויהי מה. והיה בכי (אורן), והטחת האשמות "את לא חברותית" ו"אני לא אבוא אליך יותר" "ואני תמיד חברותית כלפי ילדים שבאים אלי, והרצון שלהם קובע"(החברה כלפי אורן) ושוב בכי (אורן). ואי אפשר היה לצאת מהמעגל הזה. וכל הנסיונות שלי להסביר לאורן את המסר הזה "...לדעת לנהוג באופן תרבותי כלפי הזולת " עלו בתוהו. והסתבכתי בהסברים על רצון של חברים והצורך להתחשב בו וכו´ וכל הענין נגמר בכך שעמדתי מבוישת בפינה כשאורן אומרת לי בקול סמכותי "אמא, יש לי רצון משלי!" (ותאמינו לי, הרצון שלה מגיע בכמויות סיטונאיות). וכל כך הצטערתי שבכלל התערבתי! אני חושבת שהיה טוב יותר אם אורן היתה "משלמת" לבד את מחיר ההתנהגות שלה מבלי שאני אתערב באותו רגע.

 

[vered4]

יש ילדים

שלא משלמים מחיר על התנהגות לא חברותית. להפך, יש להם מעמד חברתי כזה שהם יכולים לעשות ולהתנהג כרצונם. בכיתה של הבת שלי (13) יש בנות שמתנהגות ככה מכיתה א´, והיד נטויה. לדעתי הן גם תהינה מבוגרות כאלה. אני באופן אישי לא מוכנה שאורחים בביתי, יתקבלו שלא בהכנסת אורחים, וזה לא ממש נתון לבחירת הילדים. לגבי ללמוד לקח מההתנהגות שלהם, יש להם את זה בשפע בגן ובבית הספר.

 

[לאה_מ]

אני גם מאד לא אוהבת להתערב.

וגיליתי גם שבדרך כלל כשלא מתערבים, הבעיות נפתרות ביתר קלות. אם באים אלי אני בדרך כלל אומרת שאני לא בית משפט. ויכול להיות גם שההסברים שלך כלפי אורן על החובה שלה כמארחת, דוקא בסיטואציה הזו ובנוכחות החברה שלה, גרמו מצד אחד לחברה להרגיש "עליונות" (הנה, אפילו אמא של אורן אומרת שהיא חייבת לארח אותי יפה) ומצד שני לאורן להתחפר בעמדותיה. לא בטוח איזה "מחיר" היא היתה משלמת אילולא התערבת. יתכן שהן היו מגיעות בעצמן לפתרון יעיל. לפני כמה שבועות שירה הזמינה חבר מהגן. בשלב מסויים היא רצתה לשחק באמא ואבא, והוא רצה לשחק במחשב. התחיל ויכוח. לא ממש ויכוח, יותר מאבק כוחות מסויים. אני עקבתי אחריו בעניין. אחרי כמה זמן הם באו אלי לשאול אותי, ואמרתי שזה משחקים שלהם והם צריכים להחליט בעצמם. בסוף הם היו כל כך חכמים: שירה ישבה בסלון עם כל הבובות והבגדים שלהם והתיק של הפיקניק וכל מה שהיה דרוש לה למשחק שהיא רצתה, והחבר שלה היה האבא, אלא שמדי פעם הוא הלך לעבודה לשחק במחשב. זה היה ממש נחמד לראות!