דקל אבשלום
New member
העבודה או מרצ?
לפני כמה ימים נוכחתי בחוג בית שהעבירה ד"ר צביה גרינפלד, מקום 6 ברשימה של מרצ. בהרצאתה היא ניסתה להסביר לנו שרק מרצ תוכל לפעול למען המעמדות החלשים וגם לקרב אותנו לשלום, בזמן שמפלגת העבודה, למעשה תרוץ לקואליציה עם קדימה ותתמוך בהמשך שלטון ההון. דווקא דיבוריה עזרו לי לחדד את התמיכה שלי במפלגת העבודה. ראשית, מבחינתי, העבודה ומרצ הם אותו מחנה. אני מאחל הצלחה לשתי המפלגות, לא רואה תחרות ביניהן כי הצלחה של האחת היא גם הצלחה של האחרת. אבל ישנם הבדלים מהותיים בין מרצ לעבודה בהנהגת עמיר פרץ שלדעתי הם סיבה להעדיף את מפלגת העבודה.
יוסי ביילין העיר פעם הערה מעניינת על השיר הידוע "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" הוא טען ששלום צריך להיות בראש סדר העדיפויות הלאומי, אפילו על חשבון צדק חברתי, כי לדבריו, צדק חברתי אמיתי יכול לנבוע רק בחברה שיש בה שלום. לפי התיזה הזאת, הכיבוש יוצר את האלימות בחברה ואת הלגיטימציה הבסיסית לאי שוויון בתרבות הישראלית. התיזה של עמיר פרץ היא במידה מסוימת הפוכה. הוא טוען שהעם יהיה בשל לשלום, רק ברגע שיהיה צדק חברתי, כי רק אזרחים חופשיים, הרואים עתיד לעצמם ולילדיהם יכולים לפתח את הבשלות המוסרית להגיע לשלום ואת החסינות מפני אידיאולוגיות לאומניות ודתיות המעניקות להם אשליה של עוצמה (עם לא בתוך העם שלהם, אז לפחות בהשוואה לעמים אחרים). המציאות מצדיקה דווקא את התיזה של עמיר. כתוצאה מתהליך אוסלו, ישראל ידעה צמיחה כלכלית מאסיבית. אלא שבמקביל לצמיחה הזאת, חלה עליה בפערים החברתיים. זאת ועוד, אליטת ההון בישראל, שנתפסה בצדק כגורם למצב הזה, תמכה בהסכם אוסלו. מצב זה יצר בקרב חלק נכבד בציבור הישראלי התנגדות רבה להסכם. התנגדות זו לובתה גם על ידי התעמולה הימנית, אשר ניצלה את הידחקותן של השכבות החלשות עוד יותר לשוליים כדי לייצר עבורה תמיכה פוליטית. אין זה מקרה שאחרי שנים אלה מפלגה כמו ש"ס צמחה בצורה כל כך חזקה. גם אין זה מקרה, שביבי נעשה ראש ממשלה על גלי השד העדתי והקישור בין השמאל לבין ההון. תאמינו או לא, אבל אותו בנימין נתניהו שמייצג בימים אלה את הימין הכלכלי הקיצוני ביותר, שמעלה על נס את חיזוקם של השכבות החזקות, רק לפני שנים אחדות ביטא חששות לגבי הפערים בחברה ובצורך של הממשלה לצמצם אותם. ממצב זה משתמע די בברור, שדווקא למפלגה שמקדמת צדק חברתי תקרב אותנו לשלום אפילו יותר ממפלגה שמקדמת שלום כסדר עדיפות גבוה יותר מצדק חברתי. זאת ועוד, עמיר פרץ, בניגוד לביילין, השכיל לקשר את האינטרסים של השכבות החלשות עם אמונות וערכים של השמאל. הוא בעצם מדבר גם על העלאת שכר המינימום, אך גם על שילוב מפלגות ערביות בממשלה וזה עובד: אנשים שעד עכשיו הצביעו למפלגות הימין, עוברים לעבודה למרות שהיא לא מסתירה שבירה שמאלה גם בסוגיות מדיניות. האנשים האלה פשוט הבינו שמפלגות הימין לא יכולות להציע להם שום דבר מלבד תחושה מזוייפת של עוצמה לאומנית ואיחוד מזוייף מסביב לשנאת האחר.
יש הטוענים, שהמצע הכלכלי של מרצ טוב יותר להבראת החברה מזה של מפלגת העבודה. יכול להיות שהם צודקים, אלא שאין זה רלוונטי. הרי ממילא גם למצע הכלכלי הטוב ביותר אין כל סיכוי להתממש בחברה שנשלטת בצורה כל כך קיצונית על ידי בעלי ההון. אלה שולטים גם בעבודה שלנו (כמעסיקים), גם בכסף שלנו (כבנקים), גם בתקשורת שלנו (כזכייני ערוץ 2 ו-10) ובקרוב גם באנרגיה שלנו (עם ההפרטות המתוכננות לבתי הזיקוק וחברת החשמל). עם כל כך הרבה עוצמה, ברור שהם ישלטו גם בפוליטיקה שלנו, ועל כן, ממשלת ישראל ה"נבחרת" גם אם זו תהיה מפלגת העבודה שזוכה ל-70 מנדטים או מרצ שזוכה ל-80 מנדטים, עדיין לא תצליח להתנתק מהיותה הועד המנהל של הבורגנות. לממשלה פשוט אין מספיק כוח מול בעלי ההון. האם באמת ישראל היתה מחזיקה בשטחים אם היא לא היתה מרוויחה מניצולו של כוח העבודה הפלשתינאי? הרי בזמן בו הניצול נמשך באין מפריע עד סוף שנות ה-80, התמיכה בכיבוש היתה מקיר לקיר. והאם זה מקרה שהשאיפה הלאומית לסגת מהשטחים מתרחשת בדיוק בתקופה בה הפרולטריון הזה מתנגד לכובש? אני חושב שהדוגמה הזאת מסבירה לנו עד כמה יש לשיקולים כלכליים השפעה על התנהגותה של הממשלה הנבחרת גם בסוגיות מדיניות שלכאורה לא קשורות לכלכלה. הדוגמה הזאת גם מובילה אותי להפרכת המנטרה של "לא דיבורים, אלא מעשים" לפיה יש לשפוט הנהגה מפלגתית לפי מעשיה ולא לפי דיבוריה. אני טוען שההפך הוא הנכון, הרי המעשים ממילא נובעים מהאינטרסים של בעלי ההון, כך שהערך המוסף היחיד שיכול להיות למפלגה הוא במישור הדיבורים. וכשאני אומר דיבורים, אני מדבר על שינויים הכרתיים ורעיוניים באמצעים של העברת מסרים ורעיונות לציבור. אנחנו מצויים בעידן בו הזהות המעמדית נשחקת. המעמד הנמוך לא מודע לעצמו כמעמד ועל כן הוא מפולג בתוך עצמו במגוון ממדים כמו יהודים נגד ערבים, אשכנזים נגד ספרדים, חילונים נגד דתיים וכו`. מיותר לציין שכאשר המעמד לא מודע לעצמו, זאת קרקע פוריה להמשך של החלשתו. במצב הזה, אין הרי שום סיכוי שהוא יעמוד על זכויותיו. רק מפלגת העבודה של עמיר פרץ פועלת על מנת לחזק את הזהות המעמדית של הציבור הישראלי ולגרום לו להכיר בכך שהוא מדוכא על ידי מיעוט של אנשים שמזלם הטוב גרם לכך שיצברו מספיק הון בשביל לשלוט בהם. מרצ אפילו לא בכיוון הזה. היא אמנם מכירה בריבוד המעמדי, אך לא פועלת למען ההכרה המעמדית, אולי אפילו להפך. היא ממתגת את עצמה כמפלגה שפונה לערכים של מעמד הביניים והיא אף מתנסחת בלשונם וכך היא בעצם משלה את עצמה שלמסרים האלה תהיה איזו שהיא השפעה על מעמדות אחרים. מרצ בעצם מגבילה את עצמה לאותו פלח מצביעים של שינוי: אנשים חילונים, משכילים ו"נאורים" ושתי המפלגות אכן זהות למעט העובדה ששינוי ממסדת את האליטיזם שבה בזמן שמרצ מסתירה אותו. מה שעמיר פרץ עושה בדיבורים מעטים, אף מפלגת שמאל לא תוכל לעשות במעשים רבים. דיבורים אלה מעבירים לציבור מידע חשוב מאד לגבי המצב החברתי בישראל. דיבורים אלה מציגים אלטרנטיבה רעיונית חשובה מאין כמוה לתיזה הניאוליברלית וכך מונעת ממנה למסד את עצמה בחברה כאמת טבעית יחידה שאין בלתה, נכונה כנכונות סיבוב כדור הארץ סביב השמש. דיבורים אלה מחדירים בציבור ערכים של סולידריות חברתית. דיבורים אלה הם הדברים היחידים שיוכלו להביא לשינוי מעשי, כי רק ציבור מאוחד ומחוזק, שמכיר בעצמו ומודע לזכויותיו, יוכל באמת לכופף את אחיזת החנק של שלטון ההון על חיינו וכתוצאה מחיזוק ערכי השוויון בין בני האדם, והחופש למימוש עצמי שנובע מהם, תיסלל הדרך גם לשלום אמיתי והפסקה ספונטנית, ממשית, של הכיבוש, באופן בו כל העם רוצה בכך ולא בדרך של מלחמה בין מגזרים שונים.
לפני כמה ימים נוכחתי בחוג בית שהעבירה ד"ר צביה גרינפלד, מקום 6 ברשימה של מרצ. בהרצאתה היא ניסתה להסביר לנו שרק מרצ תוכל לפעול למען המעמדות החלשים וגם לקרב אותנו לשלום, בזמן שמפלגת העבודה, למעשה תרוץ לקואליציה עם קדימה ותתמוך בהמשך שלטון ההון. דווקא דיבוריה עזרו לי לחדד את התמיכה שלי במפלגת העבודה. ראשית, מבחינתי, העבודה ומרצ הם אותו מחנה. אני מאחל הצלחה לשתי המפלגות, לא רואה תחרות ביניהן כי הצלחה של האחת היא גם הצלחה של האחרת. אבל ישנם הבדלים מהותיים בין מרצ לעבודה בהנהגת עמיר פרץ שלדעתי הם סיבה להעדיף את מפלגת העבודה.