על הסרט
אני הלכתי לראות את הסרט. הוא סרט טוב ומעניין, אך לא הייתי אומרת שהוא סרט מצוין. האהבה הלסבית היא חלק קטן מהסרט, וזה מה שיפה בו. אין שום דיון על מערכת יחסים לסבית (לא מצד האוהבות, לא מצד ההורים או החברה). הקשר הלסבי הוא חלק די קטן מהסרט והוא מופיע בו כמשהו מאוד טבעי, כאהבה לכל דבר. וזה נהדר בעיניי. לגבי הסרט עצמו: אין בו הרבה הפתעות. בכל חלק ושלב בסרט, יש כתובית שהיא מעין כותרת מה הולך לקרות. ההפתעות שכן קיימות בסרט הן צירופי המקרים שמתרחשים שם- דמויות שיש ביניהן קשר עקיף או ישיר נפגשות באקראי בלי לדעת שיש ביניהן קשר. זה מוסיף ציפייה ועיניין לסרט. הדמויות בסרט מאוד יפות, ואני לא מתכוונת ליופי החיצוני גרידא, אלא ליופי פנימי (מאוד אהבתי את המשחק והיופי הפנימי של השחקנית חנה שיגולה שמשחקת את האמא הגרמניה שביתה מתאהבת בפליטה הטורקיה). בתחילת הסרט יש גם הומור (בקטע שמתאר את האבא הטורקי שמעוניין להתחתן עם זונה). אהבתי את המוסיקה הטורקית בסרט ואת הצילומים שנעים בין גרמניה-טורקיה. אף פעם לא הייתי בטורקיה או בגרמניה, אך בתור ישראלית שמכירה את האופי המזרח תיכוני, אני חושבת שהתנהגות הדמויות מאוד מאפיינת את הפשטות, ההומור, הצבע והממזריות האופיינית לתושבי אזורנו. זה כאילו הבמאי הטורקי,פאטי אקין, אסף את תכונות האופי והקווים הכלליים האופיינים לטורכיים ולתושבי הים התיכון, ושילב אותם בסרט בצורה מוצלחת ומופלאה באופן כזה שגם מי שאינו טורקי ואינו מקורב לתרבות הים תיכונית, יכול לקבל תמונה טובה על אורח החיים, ההווי והאופי האופיניים לאזורנו. לגבי הסיום של הסרט: אל דאגה, לא אגלה את הסוף
, אך אני רוצה לציין שאני די אמביוולנטית לגבי הסיום. מצד אחד ציפיתי ממש לחזות באיזה סיום כלשהו (ממש תמונה מסוימת שציפיתי לראות בעיני). נראה כאילו משהו בחיזיון שלנו נתקע. אך מן הצד השני, הסיום הוא נכון לחיים: לא הכל צריך להיות ידוע - להיגמר ב"הפי הנד" ,במשהו טרגי או בציפייה שמשהו/מישהו יגיע. לפעמים אנחנו די יודעים מה סיכויי ההמשך של חיי הדמויות בסרט, איך הם ייפגשו, מה הם ירגישו... פאטי אקין משאיר אותנו בסיום שליו שאומר life goes on . לפחות ככה אני הרגשתי. בקיצור, לכי לראות. אם את אוהבת פשטות, צבע ואנושיות, כדאי לך ללכת. אני נהנתי. * הערה: אני גאה לציין שאחרי שנים שלא עשיתי זאת, הלכתי לסרט לבד. ועוד ביום שישי בערב!!! (בעבר הרחוק, בפעמים המעטות שהלכתי לבדי, זה היה רק בשעות הבוקר-צהריים). להפתעתי, לא ריחמתי על עצמי ואפילו נהנתי. אפילו הערתי וצחקתי על כך עם הקופאי והקופאית, וקיבלתי מהם שלל מחמאות, חיזוק (שהרבה אנשים עושים זאת) וצחקנו על כל מיני דברים. אפילו הקהל שעמד בתור מאחורי ומצדדי הגיב בחיבה ובהומור (טוב, אולי כי רובם היו קשישים חביבים. ככה זה שהולכים לבית קולנוע שהוא לא סינמה סיטי ושהוא לא נמצא בקניון הומה אדם). בקיצור בנות, אל תרחמו על עצמיכן- צאו מהבית ולכו לראות סרט טוב, גם לבד.
