ניסיםקיויתי
New member
הספירה לאחור.
במלאת עשור ללחיצת היד המפורסמת של רבין וערפאת, התקשר אלי שדרן נחמד מרדיו הים האדום באילת. מכיוון שארגנתי כמה מההפגנות הנמרצות ביותר נגד הסכמי אוסלו במסגרת תנועת "זו-ארצנו", כנראה חשבו שם שבמבט לאחור יהיה מעניין לנתח את משמעות ההסכם ההוא גם מהזווית שלי. "שמעת פעם על אוטובוס אגד שהותקף במעלה עקרבים בדרכו מאילת?", שאלתי את השדרן."וודאי", ענה הבחור, "נכנסו פדאיון מירדן, מתישהו בשנות ה-50". "נכון", עניתי, "מתישהו בשנות ה-50, לפני שאני נולדתי ולפני שאתה נולדת. ובכל זאת שנינו זוכרים היטב את האירוע". "נו?", הוא תהה. "עכשיו שים לב. האם אתה מסוגל להגיד לי מתי הותקף אוטובוס אגד האחרון בשנה שעברה?". מבחינה חומרית, מדינת ישראל בשנות ה-50 לא הגיעה לקרסוליי המעצמה האזורית שהנה כיום. הגבולות היו פרוצים; נסיעה לאילת דרך הערבה היתה בלתי אפשרית; הסורים ישבו על הכינרת; המצרים ישבו ברצועת עזה; היה קיצוב במזון. ובכל זאת, דמנו היה אז סמוק כל כך, ש-11 הרוגים באוטובוס מאילת כמעט והביאו להכרזת מלחמה על ירדן. היום יביאו 11 הרוגים להתלבטות אם מדובר בעליית מדרגה, או אולי עדיין לא. דמנו כבר לא סמוק כל כך, הוא הולך ומחוויר. איש לא זוכר את הטבח האחרון; שומר בכל בית קפה הוא עניין שבשגרה; בנגב ובגליל אנשים חיים בתוך רולטה רוסית; אט אט הטווחים משתפרים ודוחקים את אזרחי האימפריה האזורית למרכז, כשלכולם ברור שזו רק שאלה של זמן מתי תהפוך גם תל-אביב לשדרות. החלה הספירה לאחור אז למה פעם, כשהיינו כל כך חלשים, חיינו נחשבו ובפועל היה ביטחון רב הרבה יותר מאשר כיום, כשאנו חמושים מכף רגל ועד ראש ולרשותנו הצבא המודרני והיעיל ביותר במזרח התיכון. בשנות ה-50 עמד לרשותנו נשק סודי שאבד לנו באותה לחיצת יד בין רבין לערפאת. לרשותנו עמד אז הצדק. כשאומה פועלת מתוך תחושת צדק, היא יכולה להגן על עצמה. כשאובדת התחושה הזו – שום צבא לא יעזור. משמעות לחיצת היד ההיא היתה הכרה בצדק הפלשתיני. כלומר, מתן לגיטימציה לעם שהומצא בכדי לרשת את ארצנו. הלחיצה הזו אמרה משהו כזה: "בעצם, אתם צודקים. אנחנו בסך הכל חבורה של קולוניאליסטים לבנים שהגיעו מאירופה ודחקו את רגלי הילידים הפלשתינים המסכנים. אבל אתם יודעים מה, למה לריב, הרי אין לנו לאן לחזור, ראיתם מה עשו לנו באירופה. אז בואו נסכם שעד לקו הירוק תסכימו לתת לנו לשמור על מה שגזלנו מכם". מאותו רגע החלה הספירה לאחור. אין זה משנה כמה נוותר, ואין זה משנה כמה הם יהיו ברוטאליים. העולם מסתכל על שני הצדדים ורואה צד צודק וצד שמודה בפה מלא שהצד השני צודק.אנו נוסיף ונתפורר עד שנאחז מחדש בנשק הצדק. הבעיה היא שבקיץ האחרון הכרזנו מלחמה על הציבור המאמין בו.
במלאת עשור ללחיצת היד המפורסמת של רבין וערפאת, התקשר אלי שדרן נחמד מרדיו הים האדום באילת. מכיוון שארגנתי כמה מההפגנות הנמרצות ביותר נגד הסכמי אוסלו במסגרת תנועת "זו-ארצנו", כנראה חשבו שם שבמבט לאחור יהיה מעניין לנתח את משמעות ההסכם ההוא גם מהזווית שלי. "שמעת פעם על אוטובוס אגד שהותקף במעלה עקרבים בדרכו מאילת?", שאלתי את השדרן."וודאי", ענה הבחור, "נכנסו פדאיון מירדן, מתישהו בשנות ה-50". "נכון", עניתי, "מתישהו בשנות ה-50, לפני שאני נולדתי ולפני שאתה נולדת. ובכל זאת שנינו זוכרים היטב את האירוע". "נו?", הוא תהה. "עכשיו שים לב. האם אתה מסוגל להגיד לי מתי הותקף אוטובוס אגד האחרון בשנה שעברה?". מבחינה חומרית, מדינת ישראל בשנות ה-50 לא הגיעה לקרסוליי המעצמה האזורית שהנה כיום. הגבולות היו פרוצים; נסיעה לאילת דרך הערבה היתה בלתי אפשרית; הסורים ישבו על הכינרת; המצרים ישבו ברצועת עזה; היה קיצוב במזון. ובכל זאת, דמנו היה אז סמוק כל כך, ש-11 הרוגים באוטובוס מאילת כמעט והביאו להכרזת מלחמה על ירדן. היום יביאו 11 הרוגים להתלבטות אם מדובר בעליית מדרגה, או אולי עדיין לא. דמנו כבר לא סמוק כל כך, הוא הולך ומחוויר. איש לא זוכר את הטבח האחרון; שומר בכל בית קפה הוא עניין שבשגרה; בנגב ובגליל אנשים חיים בתוך רולטה רוסית; אט אט הטווחים משתפרים ודוחקים את אזרחי האימפריה האזורית למרכז, כשלכולם ברור שזו רק שאלה של זמן מתי תהפוך גם תל-אביב לשדרות. החלה הספירה לאחור אז למה פעם, כשהיינו כל כך חלשים, חיינו נחשבו ובפועל היה ביטחון רב הרבה יותר מאשר כיום, כשאנו חמושים מכף רגל ועד ראש ולרשותנו הצבא המודרני והיעיל ביותר במזרח התיכון. בשנות ה-50 עמד לרשותנו נשק סודי שאבד לנו באותה לחיצת יד בין רבין לערפאת. לרשותנו עמד אז הצדק. כשאומה פועלת מתוך תחושת צדק, היא יכולה להגן על עצמה. כשאובדת התחושה הזו – שום צבא לא יעזור. משמעות לחיצת היד ההיא היתה הכרה בצדק הפלשתיני. כלומר, מתן לגיטימציה לעם שהומצא בכדי לרשת את ארצנו. הלחיצה הזו אמרה משהו כזה: "בעצם, אתם צודקים. אנחנו בסך הכל חבורה של קולוניאליסטים לבנים שהגיעו מאירופה ודחקו את רגלי הילידים הפלשתינים המסכנים. אבל אתם יודעים מה, למה לריב, הרי אין לנו לאן לחזור, ראיתם מה עשו לנו באירופה. אז בואו נסכם שעד לקו הירוק תסכימו לתת לנו לשמור על מה שגזלנו מכם". מאותו רגע החלה הספירה לאחור. אין זה משנה כמה נוותר, ואין זה משנה כמה הם יהיו ברוטאליים. העולם מסתכל על שני הצדדים ורואה צד צודק וצד שמודה בפה מלא שהצד השני צודק.אנו נוסיף ונתפורר עד שנאחז מחדש בנשק הצדק. הבעיה היא שבקיץ האחרון הכרזנו מלחמה על הציבור המאמין בו.