אגוז בורמזי
New member
הסנה הסנה,
"לאו משום דגביהת מכל אילני, אשרי הקב"ה שכינתיה עלך, אלא משום דמייכת מכל אילני, אשרי קודשא בריך הוא שכינתיה עלך. " (בבלי, מסכת שבת) (ובתרגום חופשי של בוקי סריקי: הסנה ,הסנה, לא בחר הקב"ה להשרות שכינתו עליך מפאת גובהך, אלא כי אתה נמוך מכל האילנות...) חן-חן לך ידידי אוהבי ורעי היקר, ללא ספק, בוצינא דנהורא, נר-תמיד, זיע"א שליט"א, מי יתנני קרדית-אבק המתאבקת בעפרא דרגליך ושותה בצמא את דבריך. צר לי על כי נאלצתי להזכיר את שמך לבטלה. אני מתמוגג מנחת מכל דבר חדש שאני מצליח ללמוד כאן. תודה רבה לכולכם אבל במיוחד לך, ללא ספק. דומני שלרבנו לא היה מפריע לראות בפורום אשר הוקם לכבודו, מתי-מעט מילים מהלכות דעות...העתקתי. "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר--והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד. ולפיכך נאמר במשה רבנו "עניו מאוד" (במדבר יב,ג), ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים, מאוד מאוד הוי שפל רוח. ועוד אמרו שכל המגביה ליבו--כפר בעיקר, שנאמר "ורם, לבבך; ושכחת את ה' אלוהיך" (דברים ח,יד). ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח, ואפילו מקצתה. וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד; וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהם, כדי שיחזרו למוטב--יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מידמה איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה. ואמרו שכל הכועס--אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. בעלי כעס, אין חייהם חיים; לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים. וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים: הן עלובין, ואינן עולבין; שומעין חרפתם, ואינן משיבין; עושין מאהבה, ושמחין בייסורים. עליהם הכתוב אומר, "ואוהביו, כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה,לא). ח [ד] לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא בדבר חכמה או בדברים שהוא צריך להן לחיי גופו. אמרו על רב תלמיד רבנו הקדוש, שלא שח שיחה בטילה כל ימיו--וזו היא שיחת רוב כל אדם. ואפילו בצורכי הגוף, לא ירבה אדם דברים. ועל זה ציוו חכמים ואמרו, כל המרבה דברים, מביא חטא; ואמרו לא מצאתי לגוף טוב, אלא שתיקה. י [ה] סייג לחכמה, שתיקה. לפיכך לא ימהר להשיב, ולא ירבה לדבר; וילמד לתלמידים בשובה ונחת, בלא צעקה, בלא אריכות לשון. והוא ששלמה אומר, "דברי חכמים, בנחת נשמעים" (קוהלת ט,יז)." (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות פרק ב)
"לאו משום דגביהת מכל אילני, אשרי הקב"ה שכינתיה עלך, אלא משום דמייכת מכל אילני, אשרי קודשא בריך הוא שכינתיה עלך. " (בבלי, מסכת שבת) (ובתרגום חופשי של בוקי סריקי: הסנה ,הסנה, לא בחר הקב"ה להשרות שכינתו עליך מפאת גובהך, אלא כי אתה נמוך מכל האילנות...) חן-חן לך ידידי אוהבי ורעי היקר, ללא ספק, בוצינא דנהורא, נר-תמיד, זיע"א שליט"א, מי יתנני קרדית-אבק המתאבקת בעפרא דרגליך ושותה בצמא את דבריך. צר לי על כי נאלצתי להזכיר את שמך לבטלה. אני מתמוגג מנחת מכל דבר חדש שאני מצליח ללמוד כאן. תודה רבה לכולכם אבל במיוחד לך, ללא ספק. דומני שלרבנו לא היה מפריע לראות בפורום אשר הוקם לכבודו, מתי-מעט מילים מהלכות דעות...העתקתי. "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר--והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד. ולפיכך נאמר במשה רבנו "עניו מאוד" (במדבר יב,ג), ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים, מאוד מאוד הוי שפל רוח. ועוד אמרו שכל המגביה ליבו--כפר בעיקר, שנאמר "ורם, לבבך; ושכחת את ה' אלוהיך" (דברים ח,יד). ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח, ואפילו מקצתה. וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד; וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהם, כדי שיחזרו למוטב--יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מידמה איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה. ואמרו שכל הכועס--אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. בעלי כעס, אין חייהם חיים; לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים. וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים: הן עלובין, ואינן עולבין; שומעין חרפתם, ואינן משיבין; עושין מאהבה, ושמחין בייסורים. עליהם הכתוב אומר, "ואוהביו, כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה,לא). ח [ד] לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא בדבר חכמה או בדברים שהוא צריך להן לחיי גופו. אמרו על רב תלמיד רבנו הקדוש, שלא שח שיחה בטילה כל ימיו--וזו היא שיחת רוב כל אדם. ואפילו בצורכי הגוף, לא ירבה אדם דברים. ועל זה ציוו חכמים ואמרו, כל המרבה דברים, מביא חטא; ואמרו לא מצאתי לגוף טוב, אלא שתיקה. י [ה] סייג לחכמה, שתיקה. לפיכך לא ימהר להשיב, ולא ירבה לדבר; וילמד לתלמידים בשובה ונחת, בלא צעקה, בלא אריכות לשון. והוא ששלמה אומר, "דברי חכמים, בנחת נשמעים" (קוהלת ט,יז)." (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות פרק ב)