הסכר האיתן

הסכר האיתן

משב מרענן של רוח, ריח משכר של הדרים, מרבד שובה-עין של פרחים, צליל ענוג של כינור, צהלה של תינוק, חיוך מקסים של בחורה, מבט אוהב של גבר, נשיקה של אמא, חיבוק של אבא, מגע זרועותיו של ילד מתרפק.

שביבי חיים של כמיהה. רגעים בהם הלב עולה על גדותיו ומבקש לגלוש בנהרות הרגש. להיסחף, להישאב, להתחבר, להתבטל, להתמזג עם רעיון נעלה, עם משהו גדול.

אך אז ניצב בדרכו הסכר כמו שומר סף. הסכר הרחב והאיתן. הסכר שנבנה ונתעבה עם השנים על ידי כל כך הרבה אכזבות.

ומזכיר לו. מזכיר לו את אותו גבר שנדם ליבו לצלילי הכינור ביום חתונתו. את אותה בחורה שנאנסה על מרבד הפרחים אל מול אדישותם של ריח ההדרים ואוושת הרוח. את אותו אב שנשרף חי בעודו חובק את ילדיו. את אותה משפחה בטנדר נטול-בלמים שדהרה ביודעין אל מותה. את אותו תינוק צוהל שנהרג בפיגוע הרצחני. את אותו ילד מתרפק שנורה בזרועות אמו בשואה.

ומביט בו. מביט בו במבט מוכיח ומרחם כאחד ומטיח בו: זהו הרעיון שאליו רצית להתחבר, זהו הדבר שאיתו רצית להתמזג. הרי שלך לפניך.

------

האם יום אחד משהו ירגע בנו? האם אי פעם משהו יגע בנו ולא נחשוש? האם ידינו הקפוצות יתארכו וליבנו השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל?

האם כדאי בכלל שזה יקרה?
 
שיר יפה

אבל העניין בפוסט שלי הוא לא האם להיות עצוב, אלא האם כדאי לחוות דברים בצורה מוחלטת ולהיסחף לתוכם מבלי יכולת שליטה או לא. האם לרצות שיום אחד יוסרו המחסומים או לא.
 
אז בגדול

אני אמור לשנוא את שצף הגלים שמתנפצים בהוד על מזח מלא בטחב רק כי אחות של אשתו של חבר טבעה שם לפני כמה שנים?

האם אני אמור להפסיק לטייל בכבישי הצפון ולהתפעל מרכיבה אל מול נופים משורטטים ביד אומן רק כי שכנים של חברה שלי נהרגו שם השבוע?

אדם הוא סתגלתן,ועם כל הקושי,הכאב,האובדן,והשכול הוא בסוף מחלים.זוכר בזיכרונו את כאב שהיו ואינם,צורב בתודעה את אשר ראו עיניו.אבל משם הוא רק עולה,נבנה,מחלים,ונרפא.עד הכאב הבא,עד האכזבה שכבר עומדת בתור.

אם ניתן לרגש לעצור לנו את החיים,מוטב יהיה לו הם לא יתחילו.כי בכל טוב יש מן הרע,ובכל רע נוכל למצוא את הטוב.

אחלה סופ"ש שיהיה לנו
 
אני חושב שהמילה 'אמור' לא שייכת פה.

השאלה כאן היא לא שאלה ערכית האם מותר לך להנות מדבר או במקום שהשני סבל בו. השאלה היא האם לאור האכזבות מוטב שלא תיסחף אחר רגשותיך כדי שלא תתאכזב. ענין של כדאיות.

ובכן - כמו שכתבתי בהודעה אחר כך - ברור שלא לקוות ולנסות דברים בכלל אינו פיתרון, כי זה בדיוק כמו לא לחיות כדי לא למות. השאלה היא האם להתמסר ולהיסחף אחר הרגש עד אובדן שליטה או תמיד להישאר בשליטה. מצד אחד רגש ללא התמסרות הוא די פגום וחלש, אך מצד שני התמסרות מביאה לידי אובדן שליטה ואכזבות.

בכל מקרה אני חושב שהשאלה היא די תיאורטית, כי בפועל התת מודע שולט עלינו ואין לנו יכולת בחירה בזה.
 
ואני סתם חושב

שזה כבר נכנס למקום של לחפוך יותר מדי באיך לחיות במקום פשוט לחיות..

קראו לי רדוד,שיטחי,וצפוי.אבל אני פשוט נהנה ממה שמסב לי עונג,וכאוב ועצוב כשרע לי.לא מחפש משמעויות גבוהות ומילים מפוצצות כדי לתאר רגע שעובר עלי בחיים.

טוב זה אני..
 
לא חושבת שזה רדוד

במקום לחפור כל החיים על מהות החיים נראה לי שמגיע שלב שפשוט צריך לחיות אותם ולעשות את זה על הצד הטוב ביותר. אין שום סיבה לחשוב שזה מעשה רדוד.
 
רדוד זה הכי אחי

אף אחד לא מחפש להסתבך עם עצמו, זה פשוט קורה.
הכי טוב זה לזרום עם החיים. בהצלחה.
 
כמו שכתבת בסוף דבריך

זה פחות עניין של בחירה ויותר עניין של אופי ומבנה אישיות.
אם אתה מתרגש ומאבד את הראש - החלטה שלא לאבד את הראש אולי תעכב אותך מכך אבל לא תגרום לך שלא לאבד את הראש לגמרי. זו מלחמה קצת אבודה.

החיים מלמדים אותנו כל מיני דברים, ואם נכוונו פעם אחת באכזבה או בכאב, מן הסתם ניגש לדברים דומים ביתר קור רוח כדי לא לחטוף שוב.
ומן הסתם יש הרבה דברים ש'ירשנו' עם אזהרות כאלה ואחרות, של לא להסחף, אין כניסה וכו'.
 
ומצד שני.

"אם לא תקוה לא תתאכזב" - אומרים המאוכזבים.
"אם לא תנסה לא תיכשל" - מוסיפים המיואשים.
אך לפי ההיגיון הזה צריכה להיות עוד משוואה: "אם לא תחיה לא תמות"...

קצר וניוטון מ'עספור' מסכמים את זה בדרכם הייחודית:
http://www.youtube.com/watch?v=2k57ZE6i7xY
 
להיות ריאלי

אפשר להתכונן מראש לאכזבות ולכשלונות ולנסות לצמצם אותם, ואת הנזקים שלהם-כשהם בלתי נמנעים.

בקשר למוות - בממוצע בארץ, כל יום 2 אנשים יוצאים מהבית ולא חוזרים. אז מלבד לחיות בריא וזהיר כנראה שלגורל יש גם יד בדבר, אז לא להסתכסך איתו:(
 
אף פעם לא הבנתי את הפחד ממוות

המקסימום זה שהקרובים אלייך יהיו עצובים בלכתך אבל שאדם יפחד מהמוות של עצמו? קטונתי. אגב, אולי זה משתנה כשיש ילדים שתלויים בך אבל כשאין זה כל כך לא משנה אם לחיות או למות שאני לא מבינה מה הבאלגן שעושים סביב זה.
 
למעלה