הסיפור של אחותי
קודם כל אני רוצה להודות לכולכן על התגובות הרבות לשאלון. מתוך הבנה מאוד גדולה של נושא הפגות גם מבית וגם מלימודי הריפוי בעיסוק החלטתי לשתף אתכן בסיפורה של אחותי (ובהסכמתה). אחותי נולדה בשבוע ה24. בלידתה היא שקלה 900 גרם ולאחר יום משקלה ירד ל- 750 גרם. היא היתה בפגיה כשלושה חודשים ארוכים בהם הורי תימרנו בין לטפל בי (הייתי בת שנתיים) ובין להיות איתה בפגיה ולוודא שמטפלים בה היטב. אימי מספרת שהיא לא הסכימה לראות אותה בשבועיים הראשונים משום שהיא חששה שהיא תמות ובגלל רגשי אשמה על כך שהיא לא הצליחה "להחזיק" את ההריון. אחותי סבלה מאיחור התפתחותי. להורי אמרו כל השנים הראשונות כל הרופאים ההתפתחותיים כי אחותי תהייה חירשת/ אילמת/ עיוורת/ מפגרת/ וכל בעיה עליה תוכלו לחשוב. היא דילגה על שלב הזחילה והחלה ללכת קצת לפני גיל שלוש. גם לדבר היא החלה יחסית מאוחר... בקיצור תמיד נתנו לה עוד קצת זמן להשיג אבן דרך התפתחותית. בגן הילדים הצמידו לה גננת שי"ח אבל לא רצו להעלות אותה לכיתה א'. בשירות הפסיכולוגי החליטו כי היא לא יכולה לעלות לכיתה א' כי היא לא בשלה ורצו לשלוח אותה לבית ספר לילדים עם פיגור קל. אימי שעובדת עם מפגרים כל חייה לא הסכימה לאבחנה השרירותית שנתנו ונלחמה כמו לביאה כדי שיכניסו אותה לבי"ס רגיל ולכיתה רגילה. למרות כל הקשיים ומעט לקויות למידה אחותי סיימה את התיכון עם תעודת בגרות מלאה, היא שירתה בצבא שרות מלא ומשמעותי ועכשיו היא לומדת באוניברסיטה. מוסר ההשכל- כולם יכולים- צריך תמיכה ואמונה. אולי הדרך תהייה קשה אבל בסוף התוצאות מדהימות אני מקווה שהסיפור מעודד מישהו.... יום קסום
קודם כל אני רוצה להודות לכולכן על התגובות הרבות לשאלון. מתוך הבנה מאוד גדולה של נושא הפגות גם מבית וגם מלימודי הריפוי בעיסוק החלטתי לשתף אתכן בסיפורה של אחותי (ובהסכמתה). אחותי נולדה בשבוע ה24. בלידתה היא שקלה 900 גרם ולאחר יום משקלה ירד ל- 750 גרם. היא היתה בפגיה כשלושה חודשים ארוכים בהם הורי תימרנו בין לטפל בי (הייתי בת שנתיים) ובין להיות איתה בפגיה ולוודא שמטפלים בה היטב. אימי מספרת שהיא לא הסכימה לראות אותה בשבועיים הראשונים משום שהיא חששה שהיא תמות ובגלל רגשי אשמה על כך שהיא לא הצליחה "להחזיק" את ההריון. אחותי סבלה מאיחור התפתחותי. להורי אמרו כל השנים הראשונות כל הרופאים ההתפתחותיים כי אחותי תהייה חירשת/ אילמת/ עיוורת/ מפגרת/ וכל בעיה עליה תוכלו לחשוב. היא דילגה על שלב הזחילה והחלה ללכת קצת לפני גיל שלוש. גם לדבר היא החלה יחסית מאוחר... בקיצור תמיד נתנו לה עוד קצת זמן להשיג אבן דרך התפתחותית. בגן הילדים הצמידו לה גננת שי"ח אבל לא רצו להעלות אותה לכיתה א'. בשירות הפסיכולוגי החליטו כי היא לא יכולה לעלות לכיתה א' כי היא לא בשלה ורצו לשלוח אותה לבית ספר לילדים עם פיגור קל. אימי שעובדת עם מפגרים כל חייה לא הסכימה לאבחנה השרירותית שנתנו ונלחמה כמו לביאה כדי שיכניסו אותה לבי"ס רגיל ולכיתה רגילה. למרות כל הקשיים ומעט לקויות למידה אחותי סיימה את התיכון עם תעודת בגרות מלאה, היא שירתה בצבא שרות מלא ומשמעותי ועכשיו היא לומדת באוניברסיטה. מוסר ההשכל- כולם יכולים- צריך תמיכה ואמונה. אולי הדרך תהייה קשה אבל בסוף התוצאות מדהימות אני מקווה שהסיפור מעודד מישהו.... יום קסום
