הסיפור שלי
נולדתי בקיבוץ לאבא יליד הקיבוץ ולאמא "עולה חדשה" מדרום אמריקה. בת יחידה להורי. כשהייתי בת שנה הם עזבו את הקיבוץ בעקבות לחץ של אימי ועברו לעיר גדולה. אחרי עוד מספר שנים הם התגרשו ובהמשך אבי חזר לקיבוץ. במהלך השנים כל אחד מהם התחתן והתגרש מספר פעמים ויש לי אח מנישואים אחרים של אימי. רגשית לא היה לי קל. הורי היו גרושים בתקופה בה גירושים היו חריגים, עברתי המון פעמים דירה, חוויתי נישואים וגירושים אצל הורי, מה שאומר להקשר לבן זוג שלהם ולהפרד ממנו. הייתה אלימות מצד אימי. עד גיל מבוגר כל פעם שאימי התקרבה אלי הייתי מזיזה את הראש הצידה, כדי לא לחטוף סטירה. היתה גם אלימות מילולית - קללות, האשימה אותי בכל דבר לא טוב שקרה, והרבה סיפורים שלה על עצמה, כמה היא מסכנה ואיך הוריה לא אהבו אותה מעולם. כשאני חושבת על זה עכשיו, ה"מוטו" של ילדותי היה פרידות: מחברים (בגלל מעברי דירה), מבני זוג של הורים... העוגן היציב היו הורי אבי. אצלם מצאתי חום והקשבה. ידעתי שאני חשובה לאבי, הוא הוכיח את זה במעשים. חוץ מזה אחת מנשותיו (זאת שפגשתי לא מזמן אחרי 20 שנה) אמרה לי מספר פעמים "אבא שלך אמר לי שהוא לא יודע מה זה אהבה, אבל הוא יודע שהוא אוהב אותך". לפני כעשר שנים אמא שלי כתבה לי מכתב "גירושין" בו התחשבנה איתי על דברים שהיו ולא היו. כשניסיתי אחרי שנים להתפיס היא טרקה לי את הטלפון בפנים. בחתונת אחי לפני כשנה היא התעלמה ממני ומילדי/נכדיה. אבא שלי נפטר לפני מספר שנים. למזלי היו לנו כמה חודשים להפרד וניצלנו אותם היטב. אני כ"כ מתגעגעת.... בהווה - אני נשואה כמעט עשרים שנה לאיש שהוא החבר הכי טוב שלי. יש לנו 4 ילדים והחיים בסה"כ יפים.
נולדתי בקיבוץ לאבא יליד הקיבוץ ולאמא "עולה חדשה" מדרום אמריקה. בת יחידה להורי. כשהייתי בת שנה הם עזבו את הקיבוץ בעקבות לחץ של אימי ועברו לעיר גדולה. אחרי עוד מספר שנים הם התגרשו ובהמשך אבי חזר לקיבוץ. במהלך השנים כל אחד מהם התחתן והתגרש מספר פעמים ויש לי אח מנישואים אחרים של אימי. רגשית לא היה לי קל. הורי היו גרושים בתקופה בה גירושים היו חריגים, עברתי המון פעמים דירה, חוויתי נישואים וגירושים אצל הורי, מה שאומר להקשר לבן זוג שלהם ולהפרד ממנו. הייתה אלימות מצד אימי. עד גיל מבוגר כל פעם שאימי התקרבה אלי הייתי מזיזה את הראש הצידה, כדי לא לחטוף סטירה. היתה גם אלימות מילולית - קללות, האשימה אותי בכל דבר לא טוב שקרה, והרבה סיפורים שלה על עצמה, כמה היא מסכנה ואיך הוריה לא אהבו אותה מעולם. כשאני חושבת על זה עכשיו, ה"מוטו" של ילדותי היה פרידות: מחברים (בגלל מעברי דירה), מבני זוג של הורים... העוגן היציב היו הורי אבי. אצלם מצאתי חום והקשבה. ידעתי שאני חשובה לאבי, הוא הוכיח את זה במעשים. חוץ מזה אחת מנשותיו (זאת שפגשתי לא מזמן אחרי 20 שנה) אמרה לי מספר פעמים "אבא שלך אמר לי שהוא לא יודע מה זה אהבה, אבל הוא יודע שהוא אוהב אותך". לפני כעשר שנים אמא שלי כתבה לי מכתב "גירושין" בו התחשבנה איתי על דברים שהיו ולא היו. כשניסיתי אחרי שנים להתפיס היא טרקה לי את הטלפון בפנים. בחתונת אחי לפני כשנה היא התעלמה ממני ומילדי/נכדיה. אבא שלי נפטר לפני מספר שנים. למזלי היו לנו כמה חודשים להפרד וניצלנו אותם היטב. אני כ"כ מתגעגעת.... בהווה - אני נשואה כמעט עשרים שנה לאיש שהוא החבר הכי טוב שלי. יש לנו 4 ילדים והחיים בסה"כ יפים.
