חכ``ם גנטית
New member
אני קורא לזה- ענק אדום כדי לרחם לכם על העיניים זה רק חלק. אם בא לכם אני אמשיך. ע נ ק א ד ו ם הרגשתי מותש באותו יום. עיניי שרפו . גופי כאב בכל מקום אפשרי. אני זוכר את אותו היום במעורפל. ואת השבועיים שלפניו אני אפילו לא מנסה לזכור. באותה שעה הייתי בשדה התעופה. ישבתי על ספסל ולידי ישב איש עם חולצה אדומה. מכנסיים אדומים. אני מניח שאפילו נעליו היו אדומים. הוא השגיח עליי טוב, ממש טוב. למרות שלא הבנתי למה הוא בכלל משגיח עליי , הוא חושב שאני אברח לאן שהוא? במצב שהייתי אז בקושי יכלתי להשאיר את עיניי פקוחות שלא לדבר על לנסות לעמוד. קראו לטיסה שלי. האיש האדום הרים אותי מהכיסא , לא התנגדתי. פתאום הופיעה כל המשפחה שלי אבא, אימא וזהו, אני מניח. כנראה שהם ישבו מולי כל הזמן ולא שמתי לב . ``תרגיש טוב, תאכל בריא ותעשה כל מה שהם אומרים לך, בסדר? אמר אבא וחיבק אותי חיבוק גדול. ``תקשיב טוב, אתה הולך להירפא שם, אנחנו נחכה לך, אנחנו אוהבים אותך`` אמא אמרה משהו כזה, או משהו בסגנון ובכתה. הורים נוטים להיות קיטשיים ברגעים כאלו. ``אל תדאגו נדאג לו `` אמר השרץ האדום ולקח אותי לטיסה. המטוס היה מלא כשהגעתי למקומות גיליתי שאני לא יושב ליד החלון, איזה בחור אדום ישב שם, אולי אחיו של השרץ האדום. קצת התעצבנתי .התחלתי לצרוח, מה שלא היה אופייני לי, הרגשתי לחיצה קלה בכתף. ישנתי כל הדרך, אני מניח. אני מקווה שלא הפסדתי סרט טוב. יש לי חשד סביר שלא התעוררתי טבעת, במיוחד שהבחור האדום, אחד מהם, נענע אותי לצדדים עד שהתעוררתי. הייתי במכונית שחורה ומאובזרת. בחורים קלאסיים, חשבתי לעצמי. הכל עשוי מעץ ממש הכל, מכונית פאר. הדרך הייתה ציורית, עצים אגמים, כל החרא הזה. הגענו בערך אחרי שעתיים למקום גדול. ``הגענו הביתה`` חייך הבחור. יופי אם זה הבית אני מניח שחדר הלידה הוא אלקטרז. המקום היה מוקף בחומות גבוהות שמעליהן צמחים דוקרניים, חוטי טייל לעניים חשבתי לעצמי. נכנסנו למקום, שנייה לאחר מכן נסגרו השערים מאחוריי. המקום היה מדהים ביופיו , עיצוב עתיק, כל מיני קשתות ושטויות שארכיטקטים אוהבים לעשות, הכל היה מלא במדשאות ובפסלים. הרבה יותר יפה מהפרוספקט. וזה רק היה מבחוץ. מבפנים כשעברנו ליד הספרייה, זה היה כמו איזה אוניברסיטה בריטית, ספרייה עצומה, גדולה כמו מטוס . לא היה מחשב שם, מה שנראה מוזר קצת. המשכנו לחדרים שלנו. החדר שלי היה פשוט מדהים. מיטה זוגית ענקית אשר צמודה לקיר, חלונות מעץ משובח, טלוויזיה, מיני באר עם משקאות משכרים, אמבטיה עם טלוויזיה ומערכת סטריאו חלקים. כל מה שילד רוצה, פלוס מרפסת שפתוחה לים, ללא ים. ``אנחנו מקווים שתהנה כאן`` אמר הבחור האדום,`` אני רק נדרשתי להביא אותך לכאן עוד מעט יבוא הבחור שיסביר לך על המקום``. שכבתי על המיטה, שהייתה נוחה להפליא, הרגשתי ממש רע עם עצמי, אני פה בפסגת העולם, ואפילו לא בא לי לקבל את זה, אני יודע שזה יעשה לי טוב, אבל אני לא מרגיש שאני צריך את זה. יכול להיות שאני פתאום כבר לא מכור? נראה שרק ימים יגידו. דפיקה נשמעה מהדלת. ``שלום לך, נעים לפגוש אותך, אני המדריך, אני אסביר לך על המקום, אתה תקרא לי המדריך``. בחור לחוץ למדי, חשבתי. ``בסדר, אתה תעשה לי עכשיו סיור קטן?`` ``לא, השעה עכשיו 6 בערב, מכיוון שזה יומך הראשון אתה בעוצר עד מחר ב- 6 בבוקר. ארוחת בוקר , אני אקח אותך לשם.`` ``מה אתה מצפה שאני אעשה כאן עד אז? אתם בוחנים אותי?`` ``ידידי, אתה צריך לדעת שכל החיים הם בחינה`` הדלת נסגרה. נשכבתי על המיטה. הדלקתי טלוויזיה, לבדוק אם יש משהו מעניין. לא היה שום דבר בטלוויזיה. רק תוכנית בשפה לא ברורה. אפשר לחשוב שבמקום כזה לפחות יהי להם כבלים. פתחתי את התיק האדום שלי , פרקתי את הבגדים חיפשתי את הדיסקים שלי, הם לא היו שם, מה אני אעשה עכשיו. אולי נקפיץ איזה טקילה? ניסיתי לפתוח את המיני באר, הוא היה נעול. איך לכל הרוחות הוא ננעל? התחלתי לאבד את קור הרוח המפורסם שלי. רגע, למה שאני פשוט לא אסתובב לי מעט ברחבי המקום הזה קצת? מי אמר שאסור לי ?. ניסיתי לפתוח את הדלת . גם היא הייתה נעולה. באותו רגע, אומנם אני לא יודע למה, הרגשתי פשוט גרוע. כמו מסומם ללא המחט. זה לא שהרגשתי צורך מיוחד ל``כיף`` פשוט הגוף שלי רצה פעילות. המוח רצה לעשות משהו . הרגשתי כמו אכלן כפייתי שחייב להכניס משהו לפה , כמו זומבי שלא מבין מה קורה אתו. הייתי לא שפוי . טוב, תמיד אפשר לקפוץ החוצה ולמות, חשבתי לעצמי בקלילות. ניסיתי לפתוח את החלון למרפסת . הוא היה נעול. הוורידים שלי התמלאו בכמות עצומה של דם, כל גופי בער, ידי הזיעו. האם הם יגידו לי מתי למות? הקלילות נעלמה, לקחתי את הכיסא האיטלקי הכבד וזרקתי על החלון. החלון היה חזק ממה שהערכתי. הוא רק נסדק. המשכתי להכות את החלון בטירוף חושים . עד שהתחיל להיות בו חור קטן, אך מספיק גדול שאני אצא החוצה. רעש נשמע מאחור, הרגשתי צריבה קלה בצוואר, נרדמתי. חבל שהחיים הם לא משחקי אסטרטגיה, הייתי יכול לייצר לי איזה כלב שיארח לי חברה, את הכסף לכך, בדיוק כמו שאני רגיל, אני אשיג ממרבצי כסף, אותם גופות אדומות ואפורות אשר מנסות לעצור אותי ולהפריע לנפשי, ואז הם ידעו שאני מושיעם. השעון המעורר צלצל, בכלל לא ידעתי שיש לי שעון מעורר. קמתי. השעה הייתה בערך 5 שטפתי פנים וצחצחתי שיניים. היה לי כאב ראש חזק. והייתי רעב במיוחד. אני לא יודע כמה זמן כבר לא אכלתי. ניסיתי לפתוח את הדלת והיא שוב הייתה נעולה, חשבתי לראות טלוויזיה ולהפתעתי דווקא כל הערוצים עבדו , ראיתי קצת כדורסל נשים, בערוץ הספורט ואחר כך תוכנית ילדים סתמית על עגבנייה אחת. נשמע רעש קל מכיוון הדלת . הסתכלתי על שעון הקיר השעה הייתה 5:55 או במילים אחרות 5 דקות לפני הארוחה. הדלת נפתחה מעצמה. על הרצפה ליד הדלת מונח היה שעון יפה, שעון לבן עם רצועה לבנה, שעון מיוחד ומזמין. הרמתי אותו. ``ענוד את השעון, מעכשיו הוא שלך`` קול בקע מהשעון. לא הייתי מוכן לרעש זה קפצתי אחורה והשעון נפל על הרצפה. ``אל תדאג השעון אינו שביר. הרם אותו ולבש אותו. מדבר ``המדריך``, לא יכלתי להתפנות אלייך לצערי. שים את השעון, בבקשה`` צחקתי לי, נראה לי מוזר כל רעיון השעון המדבר, אבל שמתי אותו על היד בכל זאת. ``יופי, אני שמח , אתה יכול לדבר איתי מתי שאתה רוצה, פשוט תלחץ על הכפתור האדום, העשוי גומי ,לחיצה קלה תתחיל לדבר ושתסיים תלחץ שוב`` לחצתי על הכפתור, ``בסדר`` לחצתי שוב על הכפתור כדי לסיים את השידור. ``אני שמח שזה בסדר. על השעון יש חץ קטן וצהוב שכל הזמן זז. מן מצפן. עקוב אחריו . הוא יוביל אותך לארוחת הבוקר שלך. תלך רק אחריו. אנחנו לא רוצים שיקרה מה שקרה אתמול. אני מניח שאתה רעב. תהנה מהאוכל, הוא מצוין``. ``תודה`` עניתי והתחלתי לעקוב אחריי החץ הקטן והצהוב. החץ ידע את עבודתו הוא הסביר לי בדיוק מדהים את המסלול. דרכתי על משהו קשה. גיליתי ששרוכי פתוחים. ישבתי על הרצפה והתחלתי לקשור אותם. החץ הצהוב התחיל להשתגע, הוא התחיל להבהב וזימזם בקול מעצבן, אני מבין אותו סך הכל הוא עושה את עבודתו. סיימתי לקשור והמשכתי לעקוב אחרי החץ הצהוב, הוא נרגע קצת. עברנו במסדרונות וחדרים רבים . עד שהגענו לחדר אוכל הומה אדם. רובם היו בגילי. כולם היו נקיים ,מסודרים ולבשו שעונים כמו שלי רק בצבעים קצת שונים. נעצרתי להסתכל , אך הנודניק הצהוב התחיל שוב לזמזמם. ``מה קרה לך שעון דפוק? הגענו לחדר האוכל תפסיק להגיד לי ללכת למקום אחר``. ``אני מצטער, בחור, היום אתה אוכל במקום אחר`` ענה קולו של המפקד. התבלבלתי לרגע. ``איך ענית לי אם לא לחצתי על כפתור הגומי האדום?`` שאלתי בחוסר הבנה. ``כנראה שלחצת ולא שמת לב`` ענה הקול שבצד השני. ``אני בטוח במאת האחוזים שלא לחצתי. אתם מאזינים לי כל הזמן?`` ``תסתכל שוב על השעון שלך , אולי השארת את הכפתור לחוץ בטעות?`` הסתכלתי, באמת הוא היה לחוץ. ``סליחה, שחשדתי בך , תודה על עזרתך`` לחצתי שוב על הכפתור. ``אין בעיה, אתה במקום חדש. זה ברור שאתה מרגיש פראנויה קלה`` המשכתי ללכת לכיוון החץ הצהוב הגעתי לחדר קטן, כשפתחתי את הדלת נכונה הייתה לי הפתעה היו שם שני שולחנות, אחד מלא בפרות וירקות וסלטים שונים. ועל השני היה מן מכסה שקוף ובתוכו מאכלי בשר, השולחן השני היה מחובר לחשמל וחימם את המאכלים החמים. לקחתי מספר מאכלים חמים והנחתי על שולחן הירקות. היו שם גם שני בקבוקי מים גדולים אחד בצבע אדום והשני בצבע כחול . אחד חם כמו הגיהינום והשני כמעט קפוא. ליד היו סוכר ,מלח, תה, קפה, ריבועים קטנים בטעמים שונים כגון לימון ופטל שרק צריך לשים במים, סודה ושתי כוסות. אפשר להבין שהם דאגו לכל. אכלתי ואכלתי. הייתי כל כך רעב. לא היו מזלגות וגם אם היו לא נראה לי שהייתי משתמש בהם. סיימתי וקמתי מהכיסא, ברגע שקמתי שוב התחיל החץ הצהוב לעשות את עבודתו. הפעם לא היה לי כוח להסתבך אתו. אז פשוט עשיתי מה שהוא אומר הוא הוליך אותי לחדרי אך בדרך שונה מעט. הגעתי לחדרי החמים. על השולחן הייתה חוברת עבה במיוחד. והטלוויזיה דלקה. צפיתי בטלוויזיה לרגע זה לא היה שום ערוץ מוכר אלו היו כתוביות. משהו פתאום החל להקריא אותם. הם אמרו שאני צריך להתכונן מהר וללבוש את בגדי הספורט שלי כי יש לי אימון גופני. היה כתוב שם שאסור לי לקרוא את החוברת שקיבלתי ושאני אקרא אותה רק בערב אם ארצה. בנוסף לכל אלה היה כתוב איסור בסיסי אחד: ``אסור לך לדבר, לא להוציא הגה מכל סוג, אלא אם אחד מהמדריכים פונה אלייך, לשאר
