הסיפור שלי 
מסיבות לא ברורות (אני דווקא נחמדה ) התחתנתי בגיל מבוגר מהמקובל..
הגעתי לחו"ל ומצאתי עבודה פה בגיל 45 , לא חשבתי כבר שאתחתן.
לא הייתי מדוכאת או מיואשת, אני לא הטיפוס המתאים לדברים האלו, אבל מתוך השלמה וקבלה של המציאות חשבתי לעצמי שאם לא מצאתי זוגיות עד היום- אני כנראה שזה לא יקרה כבר ואני צריכה לשמוח במה שיש ולהשתדל למצות את היופי והטוב ממה שיש לי.
תכננתי שנה אחת של פאוזה מהחיים בחו"ל ואח"כ לחזור לשיגרה שלי בארץ. והנה הפתעה!! שבוע לפני יום הולדתי ה45 פגשתי את מי שהוא אהבת חיי ובעלי הטוב והנדיר. חסדי ה' ממש!!
כל כך הייתי שקועה בנס הזה שקרה ובשמחה הזו של הזוגיות שמי בכלל חשב על ילדים...
(במאמר מוסגר אציין שמעולם לא היה בי הרצון להיות אם יחידנית, לא הרגשתי את החוסר הזה בילד. הרגשתי חסר בזוגיות, באהבה אבל ילד פחות עבר לי במחשבה)
בקיצור (או כמו שבעלי אומר : כל "בקיצור" שלך והסיפור נמשך עוד שעה חחחח)
עברה בערך חצי שנה מהחתונה ופתאום חשבתי לעצמי שאיזה יופי, עכשיו כיוון שאני קצת מבוגרת ובטח אצטרך איזה טיפולון (כי ברור שהכל אצלי בסדר!) אז כדאי ללכת לרופא נשים ולבדוק את העניינים.
רופא נשים הפנה אותי מיד לרופא פוריות וכיוון שאני גרה בחו"ל אז הכל מהר מהר כדי שאספיק...ואז נחרדתי לשמוע שבכלל לא רוצים לטפל בי! במובן של אף אחד בכלל לא נותן לי סיכוי טבעי או יעשה מאמץ למשהו טבעי...
יצאתי בתחושה שאני זקנה ובלויה בעניין הזה.
אז סירבתי לקבל את העובדה וחזרתי הביתה כשלא עשיתי כלום חוץ מלהיפגש עם רופאים ולעשות בדיקות של פרופיל הורמונלי (שאף אחד לא התייחס אליהן)
אחרי כמה חודשים שוב הגעתי לביקור ושוב הלכתי לרופא (הפעם רופא אחר, כי רציתי שיספר לי אגדה).. ושוב אותו סיפר- תרומת ביצית ואין טעם למשהו אחר.
נשברתי.
בכיתי, הצטערתי, התלבטתי.... חשבתי שאולי עדיף לאמץ כי ממילא הילד לא שלי.
בעלי, אהובי היקר, לא היה שותף לדעתי. מבחינתו הילד שלנו. שלי ושלו. הביצית הזו מבחינתו חסרת משמעות. מה שמשמעותי זה הוא ואני והתינוק/ת שיגדלו ברחם שלי, יהיו ניזונים ממני ויצאו ממני. שלנו לכל דבר וענין.
אז חשבתי לעצמי שבטח שהוא אומר כך, כי הילד שלו בכל מקרה... כנראה גם יהיה דומה לו. ואני מה איתי? הילד שלי? שלה?
ושוב דמעות ובכי, ותחושות של מועקה ואובדן. ממש צער ואבל על הביציות שלי המסכנות שלא זכו להוליד ילד.
ואז בדצמבר כשבאנו לארץ לביקור בעלי המעשי אמר שחבל לבזבז זמן ונלך על זה או שלא וזהו.
אז קבענו פגישה במכון פועה (הנושא ההלכתי חשוב לנו מאוד) ומשם הכל התגלגל במהירות...
והנה אני מגיעה בסוץ מרץ להחזרה...
כמובן שמדצמבר עוד הספקתי להתחרט 100 פעמים ולחשוב מה אני עושה לעצמי/לילד...ומה יהיה? ואיך? ולמה? ואלף מחשבות...
ואני קוןראת באינטרנט כל פירור מידע.. ואז סיפרה לי חברה מקבוצה של טיפולי פוריות בפייסבוק שילדה בת לפני חודשיים מתרומת ביצית שהיא הלכה לרופא שלה ואמרה לו שזה מצחיק שאנשים אומרים שהתינוקת דומה לה... והרי היא לא שלה.. והיא אומרת שהרופא כמעט צעק עליה: 80 % היא שלך פיזית ו100% היא שלך רגשית.
סיפרתי את זה לבעלי והוא מסתכל עליי במבט לא מבין: מבחינתי הילד שלך. שלנו. נקודה.
ופתאום הגעתי להשלמה, לקבלה, להבנה. ואני רגועה.
אני לא יכולה להגיד שאין בי עוד תקווה קטנה בלב שעד סוף מרץ ה' יעשה לי נס קטן... (כמו לשרה ולרבקה נגיד) אבל בהחלט אני מקבלת את עניין התרומה ומתרגשת לקראתה.
ועכשיו מה שמטריד אותי זה שזה יצליח!! והאם להחזיר 1 או שניים?
בעלי נחרד מהרעיון של תאומים ולי זה דווקא נראה נחמד. 2 במחיר אחד..
אני גם אהיה בת יותר מ47 כשהילד יוולד (בהנחה שאיקלט בנסיון ראשון בע"ה) אז אח"כ עוד שנה עד שיגיע הילד השני?
אני רוצה שני ילדים... בקיצור- ממצב של צער ואבל עברתי למצב של להתפנק על כמה ילדים ואיך אני רוצה אותם.
לבעלי יש ילד בן 18 שגר איתנו והוא כ"כ מתרגש מהרעיון של אח קטן... זה גם עוזר להתלהבות שלי.
אז אני בדרך... מתרגשת ושמחה ומקווה לטוב בע"ה!
מסיבות לא ברורות (אני דווקא נחמדה
) התחתנתי בגיל מבוגר מהמקובל..הגעתי לחו"ל ומצאתי עבודה פה בגיל 45 , לא חשבתי כבר שאתחתן.
לא הייתי מדוכאת או מיואשת, אני לא הטיפוס המתאים לדברים האלו, אבל מתוך השלמה וקבלה של המציאות חשבתי לעצמי שאם לא מצאתי זוגיות עד היום- אני כנראה שזה לא יקרה כבר ואני צריכה לשמוח במה שיש ולהשתדל למצות את היופי והטוב ממה שיש לי.
תכננתי שנה אחת של פאוזה מהחיים בחו"ל ואח"כ לחזור לשיגרה שלי בארץ. והנה הפתעה!! שבוע לפני יום הולדתי ה45 פגשתי את מי שהוא אהבת חיי ובעלי הטוב והנדיר. חסדי ה' ממש!!
כל כך הייתי שקועה בנס הזה שקרה ובשמחה הזו של הזוגיות שמי בכלל חשב על ילדים...
(במאמר מוסגר אציין שמעולם לא היה בי הרצון להיות אם יחידנית, לא הרגשתי את החוסר הזה בילד. הרגשתי חסר בזוגיות, באהבה אבל ילד פחות עבר לי במחשבה)
בקיצור (או כמו שבעלי אומר : כל "בקיצור" שלך והסיפור נמשך עוד שעה חחחח)
עברה בערך חצי שנה מהחתונה ופתאום חשבתי לעצמי שאיזה יופי, עכשיו כיוון שאני קצת מבוגרת ובטח אצטרך איזה טיפולון (כי ברור שהכל אצלי בסדר!) אז כדאי ללכת לרופא נשים ולבדוק את העניינים.
רופא נשים הפנה אותי מיד לרופא פוריות וכיוון שאני גרה בחו"ל אז הכל מהר מהר כדי שאספיק...ואז נחרדתי לשמוע שבכלל לא רוצים לטפל בי! במובן של אף אחד בכלל לא נותן לי סיכוי טבעי או יעשה מאמץ למשהו טבעי...
יצאתי בתחושה שאני זקנה ובלויה בעניין הזה.
אז סירבתי לקבל את העובדה וחזרתי הביתה כשלא עשיתי כלום חוץ מלהיפגש עם רופאים ולעשות בדיקות של פרופיל הורמונלי (שאף אחד לא התייחס אליהן)
אחרי כמה חודשים שוב הגעתי לביקור ושוב הלכתי לרופא (הפעם רופא אחר, כי רציתי שיספר לי אגדה).. ושוב אותו סיפר- תרומת ביצית ואין טעם למשהו אחר.
נשברתי.
בכיתי, הצטערתי, התלבטתי.... חשבתי שאולי עדיף לאמץ כי ממילא הילד לא שלי.
בעלי, אהובי היקר, לא היה שותף לדעתי. מבחינתו הילד שלנו. שלי ושלו. הביצית הזו מבחינתו חסרת משמעות. מה שמשמעותי זה הוא ואני והתינוק/ת שיגדלו ברחם שלי, יהיו ניזונים ממני ויצאו ממני. שלנו לכל דבר וענין.
אז חשבתי לעצמי שבטח שהוא אומר כך, כי הילד שלו בכל מקרה... כנראה גם יהיה דומה לו. ואני מה איתי? הילד שלי? שלה?
ושוב דמעות ובכי, ותחושות של מועקה ואובדן. ממש צער ואבל על הביציות שלי המסכנות שלא זכו להוליד ילד.
ואז בדצמבר כשבאנו לארץ לביקור בעלי המעשי אמר שחבל לבזבז זמן ונלך על זה או שלא וזהו.
אז קבענו פגישה במכון פועה (הנושא ההלכתי חשוב לנו מאוד) ומשם הכל התגלגל במהירות...
והנה אני מגיעה בסוץ מרץ להחזרה...
כמובן שמדצמבר עוד הספקתי להתחרט 100 פעמים ולחשוב מה אני עושה לעצמי/לילד...ומה יהיה? ואיך? ולמה? ואלף מחשבות...
ואני קוןראת באינטרנט כל פירור מידע.. ואז סיפרה לי חברה מקבוצה של טיפולי פוריות בפייסבוק שילדה בת לפני חודשיים מתרומת ביצית שהיא הלכה לרופא שלה ואמרה לו שזה מצחיק שאנשים אומרים שהתינוקת דומה לה... והרי היא לא שלה.. והיא אומרת שהרופא כמעט צעק עליה: 80 % היא שלך פיזית ו100% היא שלך רגשית.
סיפרתי את זה לבעלי והוא מסתכל עליי במבט לא מבין: מבחינתי הילד שלך. שלנו. נקודה.
ופתאום הגעתי להשלמה, לקבלה, להבנה. ואני רגועה.
אני לא יכולה להגיד שאין בי עוד תקווה קטנה בלב שעד סוף מרץ ה' יעשה לי נס קטן... (כמו לשרה ולרבקה נגיד
) אבל בהחלט אני מקבלת את עניין התרומה ומתרגשת לקראתה.ועכשיו מה שמטריד אותי זה שזה יצליח!! והאם להחזיר 1 או שניים?
בעלי נחרד מהרעיון של תאומים ולי זה דווקא נראה נחמד. 2 במחיר אחד..
אני גם אהיה בת יותר מ47 כשהילד יוולד (בהנחה שאיקלט בנסיון ראשון בע"ה) אז אח"כ עוד שנה עד שיגיע הילד השני?
אני רוצה שני ילדים... בקיצור- ממצב של צער ואבל עברתי למצב של להתפנק על כמה ילדים ואיך אני רוצה אותם.
לבעלי יש ילד בן 18 שגר איתנו והוא כ"כ מתרגש מהרעיון של אח קטן... זה גם עוזר להתלהבות שלי.
אז אני בדרך... מתרגשת ושמחה ומקווה לטוב בע"ה!
