SuperGirl המקורית
New member
הסיפור שלי ...
בוקר אור ושבת שלום הורים!
ההודעה שלי לא קשורה בשיט לתוכן ההודעות שבטח רצות כאן בפורום, עם זאת, הסיפור העצוב שלי מבוסס כולו על המשפחה שלי וחשבתי שיהיה טוב לשמוע את דעתכם לגביו, ברמת הסיפור והעצות וגם ברמת הכתיבה, בתקווה שגם יגע בכם ואולי יחולל שינוי בתא המשפחתי שלכם.
"ממרומי גיל 25 ניתן להביט בזכוכית מגדלת על השנים הראשונות בחיי שעיצבו את הווה שלי. פחד, התמסרות, לבטים, צער ושנאה עצמית. לגדול בצל הורים שחוו בחייהם לא מעט רע וגדלו לא נכון בעצמם, הייתה חוויה שאין שנייה לה ברמת ההשפעה על מי שאהיה, לטוב ולרע.
אם אפשר לסכם את חיי עד כה לכותרת, לפחות את תקופת הילדות והנעורים שלי, אוכל לסכם בך שאגיד שסבלתי ממחסור חמור באהבה. מאדישות מוחלטת לקיומי, הערות שנזרקו לעברי על כך שנולדתי בטעות (אמי נכנסה להריון עוד לפני החתונה עם אבי), ועד לאלימות פיזית של ממש.
די היה במעשים "תמימים", כביכול, בתקופת הילדות כדי לצרוב בשכל ובנפש את חוויית הנטישה ואת השוני שלי בעיני עצמי מכל הילדים האחרים בעולם. למשל, כשהיו שוכחים להוציא אותי מהגן, או שפשוט באים בסוף, והגננת הייתה מתקשרת לאימא כי היא רוצה לסגור את הגן וללכת הביתה, ואני הייתי יושבת על הכיסא הקטן ומחכה, ומחכה, ומסתכלת על הגננת בשקט ומקווה שאמא תבוא מהר. מאוחר יותר החוויה התעצבה לכדי אירוע משמעותי.
בגיל בית הספר היסודי אימא הייתה מביאה לי סנדוויץ' להפסקת עשר כי בית הספר היה קרוב מרחק הליכה מהבית, וכך היה לה נוח יותר, להמשיך לישון עוד קצת במקום לקום יחד איתי. הייתי מחכה לה בשעה 10:20 בכל בוקר בשער, ליד השומר. לפעמים אימא לא הייתה מגיעה, והילדים כבר סיימו לאכול והנה הם יצאו להפסקה ורצים סביבי במגרש, אז הייתי מתקשרת אליה בשיחת גוביינא מהטלפון הציבורי שבכניסה לבית הספר ומעירה אותה משינה. היום אני יודעת שבוודאי נשבר לה הלב בכל פעם כזאת. אז, ובטח בתקופת הגן, לא הייתי שואלת את השאלות. זה היה בדיוק כמו שזה הרגיש ובהשוואה לשאר הילדים האחרים בעולם – אותי תמיד שוכחים כי אותי לא אוהבים. היום אני יודעת – אמא שלי לא הייתה שם, מסיבותיה שלה, והן לאו דווקא לא מוצדקות או לא ניתנות להבנה.
עם זאת, הילדות שלי הייתה מלאה בשובבות וחברים לדרך, חלקם חברי הטובים ביותר עד היום, 20 שנה מאוחר יותר. הייתי ב"מרכז העניינים”, גם בבית הספר וגם בשכונה. כזו שמפיצה אור וצחוק. היום פחות, יותר מכונסת ונותנת למחשבות לרוץ מהר מכפי שניתן לעכל.
אימא הייתה מכה ומלטפת, כבויה ומתקשרת, בוכה וצוחקת, משפילה ומפרגנת ובעיקר לא צפויה ומסורה מאוד למצבי הרוח שלה. רק בגיל מאוחר יותר נסגרתי. הייתי רוצה לסמוך, לגעת, להאמין. משהו בי לא רצה לחטוף ולהתאכזב יותר ממה שזה כבר, והמרחק היה נשמר והדמות הזאת הייתה רחוקה מלהיות משענת יציבה בעבורי. זה קיבל את החותמת כשבגיל 14, ללא כוונה ולא מתוך רצון להרזות, פיתחתי הפרעות אכילה שנמשכו כחצי שנה. בגיל 17 התחלתי טיפול פסיכולוגי בעקבות דיכאון לא לגיטימי לגילי. בעבור אימא היו אלה "בעיות של גיל ההתבגרות" וממשיכים הלאה, מבלי להתעכב. נאלצתי להיות שם בשביל עצמי, לטפל בבעיה הרפואית, פיזית ונפשית, בכוחות עצמי ובסיוע של אנשים חיצוניים שחלקם נצרבו אצלי בתודעה כ”מושיעים”, מלאה בפחד שתכף אחלוף מהעולם ואימא בכלל איננה איתי. ומכאן, היא לא תהיה שם בשום רגעי מצוקה, אף פעם, כי זה מה שנצרב בראש ברגעי המשבר האמתיים הראשונים בחיי, וכך צומח פחד שבא לידי ביטוי בכל צומת מרובת נתיבים ופניות בחיים.
אימא לא תמיד יכולה להיות שם בשביל עצמה. איך תהיה בשבילי?
אמא לא יכולה להיות שם בשביל עצמה, זו הייתה עיקר ההבנה המדכדכת. אמא, אדם כל יכול, בטח ובטח כל יכול בשביל ילדיה. לא אמא שלי. קרה לה שם משהו, בילדות שלה עצמה, שגרם לה להתחתן עם אבא שלי בגיל 21 כדי לעזוב את הבית. אישיות שאם הייתי פוגשת בה במקרה, הייתי וודאי נמלאת רחמים כלפיה. עקרת בית בעלת מצבי רוח שנתלית בסמים קלים ובספרי "הדרך אל האושר". מכאן, קשה לטעון בפניה, רק לנסות ללמד אותה את מה שהספקתי ללמוד עוד לפני שהפכתי לאם, תוך כדי שהנוכחות לצידה ממשיכה לעיתים לאמלל ולפעור את הבור עוד יותר. היא אוהבת אותי, אבל כל דבר, ולו הקטן ביותר, מסיח את דעתה ואת תשומת ליבה מהדרך הנכונה לגידול הילדים.
באופן אינטואטיבי הנפש חיפשה, עוד בגיל צעיר, מקום חם ויציב וקל היה ליפול למלכודת בידי אנשים אחרים שתמיד, כלל לא התכוונו להיות שם. כמעט תמיד מספיק היה לאהוב אותי ולתת תחושה של ביטחון, משהו שלא הרגשתי מאימא או אבא, כדי לגנוב אותי. מספיק היה להיות אדם "חזק" ומשמעותי לעולם כדי שארגיש גדולה בעצמי, לידו, משהו שלא הרגשתי בבית. הגבולות היו מיטשטשים ומשהו מתחיל להפריע פתאום והופך קשרים טובים למשהו מטריד ומתסכל, לשני הצדדים. היה קשה להודות, בעיקר בפני עצמי. הצורך המובהק שלי באדם בוגר שיש לו כוונות טובות כלפיי ובעיקר כזה שניתן לסמוך עליו בעולם, השתחל פנימה באהבה מצמררת ובתחושת התמסרות אין קץ. ואיך מסבירים פתאום לצד השני שזה חלק מהקשר, וחלק ממי שאני, מבלי שיחשוב שהוא "מטרה נעה" בעבורי? שיש בו הרבה טוב, אחרת לא הייתי עוצרת, כי במשך רב חיי קיבלתי הרבה רע?
ואז הגיע הפיצוץ. ההבנה שהעבר שלי הורס לי את ההווה ומתכנן להרוס גם את העתיד, ושנדרש לטפל, מהר.
אז התחלתי טיפול פסיכולוגי בפעם השניה בחיי, בוגרת יותר ומכוונת מטרה. חוקרת את הסביבה שלי, מנסה לאסוף פיסות מידע אודות הילדות המוקדמת שלי שאותה אני פחות זוכרת. עוד גיליתי, שאימא לא היניקה אותי אף פעם, וזה כל כך משמעותי בעבור תינוק שיוצר באקט הזה את הקרבה הרגשית והפיזית לאם. לפעמים זה טוב ועוזר לי להבין תהליכים ורגשות ולקלוט שאני בסדר כי הכל הוא תוצאתי. לפעמים אני נופלת אל תוך עומק הבעיה ומרגישה שפספסתי את היכולת להרגיש טוב בזכות עצמי, ושאולי אין בכלל מנוס מלהרגיש כך ולא משנה מה אעשה. לא תמיד יש תשובות לשאלות או פתרון בית ספר. דפוסי חשיבה והתנהגות הם תוצאה של חוויה עמוקה ואף טראומתית והעבודה עליהם רבה ומייסרת לעיתים. מגיל הינקות ועד לגיל הבגרות אדם מגבש זהות, תהליך שבסופו כבר לא מרגיש עוד בצורך של יד מכוונת כל הזמן, כי הוא יכול להחליט לבד וסומך על עצמו, בעיקר מפני שיודע שיש חומה גבוהה ומבוצרת מאחריו, כי זה הבסיס לתעוזה ולאמונה העצמית. ומה כשזה לא מגיע, ולא הגיע מהמקום הטבעי? הראש מחפש את התחליף שיזין אותו באנרגיות, חום ואהבה. זה תמיד שם, בכולם ובכל גיל, הצורך להיות נאהב ולהרגיש מוגן ומשמעותי בעבור מישהו, גם לאדם בגיל 40 שגדל במשפחה לתפארת. אך הפערים שבין אנשים שחוו ילדות בריאה לבין כאלה שלא, גדולים, ונדרשים אנשים נחושים ואוהבים בסביבה כדי להעביר חוויה מתקנת עד לפיתוח עצמי מספק. זה כמו לגדול מחדש."
תודה
בוקר אור ושבת שלום הורים!
ההודעה שלי לא קשורה בשיט לתוכן ההודעות שבטח רצות כאן בפורום, עם זאת, הסיפור העצוב שלי מבוסס כולו על המשפחה שלי וחשבתי שיהיה טוב לשמוע את דעתכם לגביו, ברמת הסיפור והעצות וגם ברמת הכתיבה, בתקווה שגם יגע בכם ואולי יחולל שינוי בתא המשפחתי שלכם.
"ממרומי גיל 25 ניתן להביט בזכוכית מגדלת על השנים הראשונות בחיי שעיצבו את הווה שלי. פחד, התמסרות, לבטים, צער ושנאה עצמית. לגדול בצל הורים שחוו בחייהם לא מעט רע וגדלו לא נכון בעצמם, הייתה חוויה שאין שנייה לה ברמת ההשפעה על מי שאהיה, לטוב ולרע.
אם אפשר לסכם את חיי עד כה לכותרת, לפחות את תקופת הילדות והנעורים שלי, אוכל לסכם בך שאגיד שסבלתי ממחסור חמור באהבה. מאדישות מוחלטת לקיומי, הערות שנזרקו לעברי על כך שנולדתי בטעות (אמי נכנסה להריון עוד לפני החתונה עם אבי), ועד לאלימות פיזית של ממש.
די היה במעשים "תמימים", כביכול, בתקופת הילדות כדי לצרוב בשכל ובנפש את חוויית הנטישה ואת השוני שלי בעיני עצמי מכל הילדים האחרים בעולם. למשל, כשהיו שוכחים להוציא אותי מהגן, או שפשוט באים בסוף, והגננת הייתה מתקשרת לאימא כי היא רוצה לסגור את הגן וללכת הביתה, ואני הייתי יושבת על הכיסא הקטן ומחכה, ומחכה, ומסתכלת על הגננת בשקט ומקווה שאמא תבוא מהר. מאוחר יותר החוויה התעצבה לכדי אירוע משמעותי.
בגיל בית הספר היסודי אימא הייתה מביאה לי סנדוויץ' להפסקת עשר כי בית הספר היה קרוב מרחק הליכה מהבית, וכך היה לה נוח יותר, להמשיך לישון עוד קצת במקום לקום יחד איתי. הייתי מחכה לה בשעה 10:20 בכל בוקר בשער, ליד השומר. לפעמים אימא לא הייתה מגיעה, והילדים כבר סיימו לאכול והנה הם יצאו להפסקה ורצים סביבי במגרש, אז הייתי מתקשרת אליה בשיחת גוביינא מהטלפון הציבורי שבכניסה לבית הספר ומעירה אותה משינה. היום אני יודעת שבוודאי נשבר לה הלב בכל פעם כזאת. אז, ובטח בתקופת הגן, לא הייתי שואלת את השאלות. זה היה בדיוק כמו שזה הרגיש ובהשוואה לשאר הילדים האחרים בעולם – אותי תמיד שוכחים כי אותי לא אוהבים. היום אני יודעת – אמא שלי לא הייתה שם, מסיבותיה שלה, והן לאו דווקא לא מוצדקות או לא ניתנות להבנה.
עם זאת, הילדות שלי הייתה מלאה בשובבות וחברים לדרך, חלקם חברי הטובים ביותר עד היום, 20 שנה מאוחר יותר. הייתי ב"מרכז העניינים”, גם בבית הספר וגם בשכונה. כזו שמפיצה אור וצחוק. היום פחות, יותר מכונסת ונותנת למחשבות לרוץ מהר מכפי שניתן לעכל.
אימא הייתה מכה ומלטפת, כבויה ומתקשרת, בוכה וצוחקת, משפילה ומפרגנת ובעיקר לא צפויה ומסורה מאוד למצבי הרוח שלה. רק בגיל מאוחר יותר נסגרתי. הייתי רוצה לסמוך, לגעת, להאמין. משהו בי לא רצה לחטוף ולהתאכזב יותר ממה שזה כבר, והמרחק היה נשמר והדמות הזאת הייתה רחוקה מלהיות משענת יציבה בעבורי. זה קיבל את החותמת כשבגיל 14, ללא כוונה ולא מתוך רצון להרזות, פיתחתי הפרעות אכילה שנמשכו כחצי שנה. בגיל 17 התחלתי טיפול פסיכולוגי בעקבות דיכאון לא לגיטימי לגילי. בעבור אימא היו אלה "בעיות של גיל ההתבגרות" וממשיכים הלאה, מבלי להתעכב. נאלצתי להיות שם בשביל עצמי, לטפל בבעיה הרפואית, פיזית ונפשית, בכוחות עצמי ובסיוע של אנשים חיצוניים שחלקם נצרבו אצלי בתודעה כ”מושיעים”, מלאה בפחד שתכף אחלוף מהעולם ואימא בכלל איננה איתי. ומכאן, היא לא תהיה שם בשום רגעי מצוקה, אף פעם, כי זה מה שנצרב בראש ברגעי המשבר האמתיים הראשונים בחיי, וכך צומח פחד שבא לידי ביטוי בכל צומת מרובת נתיבים ופניות בחיים.
אימא לא תמיד יכולה להיות שם בשביל עצמה. איך תהיה בשבילי?
אמא לא יכולה להיות שם בשביל עצמה, זו הייתה עיקר ההבנה המדכדכת. אמא, אדם כל יכול, בטח ובטח כל יכול בשביל ילדיה. לא אמא שלי. קרה לה שם משהו, בילדות שלה עצמה, שגרם לה להתחתן עם אבא שלי בגיל 21 כדי לעזוב את הבית. אישיות שאם הייתי פוגשת בה במקרה, הייתי וודאי נמלאת רחמים כלפיה. עקרת בית בעלת מצבי רוח שנתלית בסמים קלים ובספרי "הדרך אל האושר". מכאן, קשה לטעון בפניה, רק לנסות ללמד אותה את מה שהספקתי ללמוד עוד לפני שהפכתי לאם, תוך כדי שהנוכחות לצידה ממשיכה לעיתים לאמלל ולפעור את הבור עוד יותר. היא אוהבת אותי, אבל כל דבר, ולו הקטן ביותר, מסיח את דעתה ואת תשומת ליבה מהדרך הנכונה לגידול הילדים.
באופן אינטואטיבי הנפש חיפשה, עוד בגיל צעיר, מקום חם ויציב וקל היה ליפול למלכודת בידי אנשים אחרים שתמיד, כלל לא התכוונו להיות שם. כמעט תמיד מספיק היה לאהוב אותי ולתת תחושה של ביטחון, משהו שלא הרגשתי מאימא או אבא, כדי לגנוב אותי. מספיק היה להיות אדם "חזק" ומשמעותי לעולם כדי שארגיש גדולה בעצמי, לידו, משהו שלא הרגשתי בבית. הגבולות היו מיטשטשים ומשהו מתחיל להפריע פתאום והופך קשרים טובים למשהו מטריד ומתסכל, לשני הצדדים. היה קשה להודות, בעיקר בפני עצמי. הצורך המובהק שלי באדם בוגר שיש לו כוונות טובות כלפיי ובעיקר כזה שניתן לסמוך עליו בעולם, השתחל פנימה באהבה מצמררת ובתחושת התמסרות אין קץ. ואיך מסבירים פתאום לצד השני שזה חלק מהקשר, וחלק ממי שאני, מבלי שיחשוב שהוא "מטרה נעה" בעבורי? שיש בו הרבה טוב, אחרת לא הייתי עוצרת, כי במשך רב חיי קיבלתי הרבה רע?
ואז הגיע הפיצוץ. ההבנה שהעבר שלי הורס לי את ההווה ומתכנן להרוס גם את העתיד, ושנדרש לטפל, מהר.
אז התחלתי טיפול פסיכולוגי בפעם השניה בחיי, בוגרת יותר ומכוונת מטרה. חוקרת את הסביבה שלי, מנסה לאסוף פיסות מידע אודות הילדות המוקדמת שלי שאותה אני פחות זוכרת. עוד גיליתי, שאימא לא היניקה אותי אף פעם, וזה כל כך משמעותי בעבור תינוק שיוצר באקט הזה את הקרבה הרגשית והפיזית לאם. לפעמים זה טוב ועוזר לי להבין תהליכים ורגשות ולקלוט שאני בסדר כי הכל הוא תוצאתי. לפעמים אני נופלת אל תוך עומק הבעיה ומרגישה שפספסתי את היכולת להרגיש טוב בזכות עצמי, ושאולי אין בכלל מנוס מלהרגיש כך ולא משנה מה אעשה. לא תמיד יש תשובות לשאלות או פתרון בית ספר. דפוסי חשיבה והתנהגות הם תוצאה של חוויה עמוקה ואף טראומתית והעבודה עליהם רבה ומייסרת לעיתים. מגיל הינקות ועד לגיל הבגרות אדם מגבש זהות, תהליך שבסופו כבר לא מרגיש עוד בצורך של יד מכוונת כל הזמן, כי הוא יכול להחליט לבד וסומך על עצמו, בעיקר מפני שיודע שיש חומה גבוהה ומבוצרת מאחריו, כי זה הבסיס לתעוזה ולאמונה העצמית. ומה כשזה לא מגיע, ולא הגיע מהמקום הטבעי? הראש מחפש את התחליף שיזין אותו באנרגיות, חום ואהבה. זה תמיד שם, בכולם ובכל גיל, הצורך להיות נאהב ולהרגיש מוגן ומשמעותי בעבור מישהו, גם לאדם בגיל 40 שגדל במשפחה לתפארת. אך הפערים שבין אנשים שחוו ילדות בריאה לבין כאלה שלא, גדולים, ונדרשים אנשים נחושים ואוהבים בסביבה כדי להעביר חוויה מתקנת עד לפיתוח עצמי מספק. זה כמו לגדול מחדש."
תודה