אין כמו אורלוש
New member
הסיפור שלי!!!! פרק 1
סורי שגם אני התחלתי עם כל הקטע הזה של הסיפורים פשוט אני נורא רוצה גם לכתוב סיפור אז תרשו לי טוף? לסיפור קוראים: "חגיגה במשרד" זה היה ביום קיץ חמים, כאשר השמש כיסתה על כל תל אביב. זה היה בעצם החמסין הראשון של תל אביב. ובתל אביב, ברחוב קינג ג'ורג 53 היה בפינה נידחת בית קפה אשר בלילה הפך למועדון ריקודים. אני עבדתי שם, הייתי שם גם ברמנית וגם רקדנית בתוך ה"כלוב" הזה יפה שכל הבנות רוקדות. חחח... כמובן כמובן שכחתי להציג את עצמי... שמי הוא אור {בת לא בן}. שם שכיח עם הברה אחת פשוטה. לא ממש אהבתי את שמי... הוא היה יותר מדי קצר וסתמי, אבל מה לעשות שיש לך הורים שהחליטו לקרוא לך ככה. "אור! יש לך טלפון!" קרא אלי הבוס ששמו היה חיים. "ממי? מגיל?" שאלתי למרות שכבר ידעתי את התשובה כי תמיד גיל, החבר שלי, מתקשר אלי כל יום בשעה 2:30 בדיוק. "איך ידעת..." ענה לי חיים בציניות כי גם הוא ידע שגיל כזה. הוא העביר לי את הטלפון ואמר לי: "פעם הבאה תקני פלאפון, יש לי חשבון טלפון רציני...". לא רציתי לקנות פלאפון, בשביל מה לי? "גיל! נשמה מה המצב?" אמרתי לו במצב רוח טוב מתמיד. "בסדר די בסדר..." ענה לי גיל בקוצר רוח. ודאי הוא רצה להגיד לי משהו רע, אני תמיד מזהה את צורת הדיבור שלו כשהוא רוצה להגיד משהו רע, מן דיבור של קוצר רוח... "תשמעי, אור, אני... כלומר אנחנו צריכים אממ... להיפרד". "מה?!?!?!??!!" פלטתי. "פשוט תראי, מצאתי לעצמי עבודה" {לגיל הייתה עבודה במלצרות אך בגלל הקיצוצים, הוא פוטר וכחצי שנה הוא ניסה למצוא עבודה חדשה} "אבל היא נמצאת ב... היא נמצאת ב...." "ב..." קידמתי אותו בחשש. "באוסטרליה, מקום די רחוק אה?". דמעות זלגו מעיני. איך הוא יכול לעזוב אותי ככה? ממזר! חשבתי לעצמי. "כן... אתה בטוח שאתה רוצה לנסוע כי יש עוד עבודות.. פה... בארץ..." רציתי לשכנע אותו שלא יעזוב. "אור, זוהי הזדמנות של פעם בחיים...". התחלתי לבכות. פתאום, שמעתי מעבר לקו של גיל מן אישה שהייתה איתו בבית והתווכחה איתו על משהו, אך לא הצלחתי להבין על מה. "תקשיבי ילדה מעצבנת!" פנתה אלי האישה ברוגז. "גיל לא מצא עבודה! הוא מצא אותי! קוראים לי מירי ואני החברה החדשה שלו כי הוא לא אוהב אותך יותר! אז חסר לך שתגנבי לי אותו, שמעת אותי!". נהבלתי. לא ידעתי מה לעשות, הדמעות המשיכו לנזול כמו נוזל מלוח. "לא, אור, זה לא מה שאת חושבת שזה..." ניסה גיל להסביר. "אתה לא צריך להסביר לי!" פלטתי באומץ רב. "אתה מצאת חברה חדשה ואני חשבתי כמו פראיירית שאפשר לסמוך עליך! והרי החדשות: זה לא עוזר לי!". "טוב את יודעת מה?! אנטיפתית אחת!" פנה אלי גיל בכעס. "אנחנו גמרנו וזהו! תמצאי לך חבר שאפשר לסמוך עליו יותר!" אמר וניתק לי בפרצוף. "אוף!!!!!! איזה אגואיסט!!!!" התעצבנתי עליו קשות והתחלתי לבכות בכל כוחי. לקחתי את התיק שלי והלכתי מהבית קפה. "רגע! עוד לא סיימנו!" אמר חיים הבוס. נסעתי לכיוון מגדלי עזריאלי. איפה שהמשרד של אבי. תמיד כשאני עצובה או שסתם משהו מטריד אותי, תמיד יש לי עם מי לדבר: עם אבי. אמי נהרגה לפני שנה בפיגוע אז נשאר לי רק את אבי. עליתי במעלית לקומה האחרונה ונכנסתי לדלת של משרדו. "אבא?" שאלתי. ובכסא לא היה את אבי, אלא מחליפו. המחליף הסתכל עלי עם עיניו הגדולות והחומות במבט של אהבה ממבט ראשון. "מי אתה?" העזתי לשאול. "אני אורלנדו, המחליף שלו". אורלנדו? איזה שם... חשבתי. הוא היה לבוש מן בנדנדה אפורה, חולצה שחורה נקייה ומכנסיים שחורות נקיות. שערו היה חום ותלתלי. "למה את בוכה, חמודה?" הוא שאל אותי בצורה של ילדה קטנה. "החבר שלך עזב אותך?" שאל. "איך ידעת?!" שאלתי אותו בהתפעלות. "יש אמונה תפלה שאומרת שאם ילדות יפות כמוך רצות בבכי וטורקות את הדלת, זאת אומרת שהחבר שלהן עזב אותן". אמר בנועם וברכות. כל כך הוקסמתי ממנו, הוא כזה ג'נטלמן, חשבתי, לא כמו גיל המתנשא הזה שחושב רק על עצמו ולא על בת הזוג שלו. "בואי, שבי, נדבר קצת." אמר והניח את ידו על כסא שהיה ליד השולחן שלו. המשך יבוא.... תגובות, הערות והארות יתקבלו בברכה...
סורי שגם אני התחלתי עם כל הקטע הזה של הסיפורים פשוט אני נורא רוצה גם לכתוב סיפור אז תרשו לי טוף? לסיפור קוראים: "חגיגה במשרד" זה היה ביום קיץ חמים, כאשר השמש כיסתה על כל תל אביב. זה היה בעצם החמסין הראשון של תל אביב. ובתל אביב, ברחוב קינג ג'ורג 53 היה בפינה נידחת בית קפה אשר בלילה הפך למועדון ריקודים. אני עבדתי שם, הייתי שם גם ברמנית וגם רקדנית בתוך ה"כלוב" הזה יפה שכל הבנות רוקדות. חחח... כמובן כמובן שכחתי להציג את עצמי... שמי הוא אור {בת לא בן}. שם שכיח עם הברה אחת פשוטה. לא ממש אהבתי את שמי... הוא היה יותר מדי קצר וסתמי, אבל מה לעשות שיש לך הורים שהחליטו לקרוא לך ככה. "אור! יש לך טלפון!" קרא אלי הבוס ששמו היה חיים. "ממי? מגיל?" שאלתי למרות שכבר ידעתי את התשובה כי תמיד גיל, החבר שלי, מתקשר אלי כל יום בשעה 2:30 בדיוק. "איך ידעת..." ענה לי חיים בציניות כי גם הוא ידע שגיל כזה. הוא העביר לי את הטלפון ואמר לי: "פעם הבאה תקני פלאפון, יש לי חשבון טלפון רציני...". לא רציתי לקנות פלאפון, בשביל מה לי? "גיל! נשמה מה המצב?" אמרתי לו במצב רוח טוב מתמיד. "בסדר די בסדר..." ענה לי גיל בקוצר רוח. ודאי הוא רצה להגיד לי משהו רע, אני תמיד מזהה את צורת הדיבור שלו כשהוא רוצה להגיד משהו רע, מן דיבור של קוצר רוח... "תשמעי, אור, אני... כלומר אנחנו צריכים אממ... להיפרד". "מה?!?!?!??!!" פלטתי. "פשוט תראי, מצאתי לעצמי עבודה" {לגיל הייתה עבודה במלצרות אך בגלל הקיצוצים, הוא פוטר וכחצי שנה הוא ניסה למצוא עבודה חדשה} "אבל היא נמצאת ב... היא נמצאת ב...." "ב..." קידמתי אותו בחשש. "באוסטרליה, מקום די רחוק אה?". דמעות זלגו מעיני. איך הוא יכול לעזוב אותי ככה? ממזר! חשבתי לעצמי. "כן... אתה בטוח שאתה רוצה לנסוע כי יש עוד עבודות.. פה... בארץ..." רציתי לשכנע אותו שלא יעזוב. "אור, זוהי הזדמנות של פעם בחיים...". התחלתי לבכות. פתאום, שמעתי מעבר לקו של גיל מן אישה שהייתה איתו בבית והתווכחה איתו על משהו, אך לא הצלחתי להבין על מה. "תקשיבי ילדה מעצבנת!" פנתה אלי האישה ברוגז. "גיל לא מצא עבודה! הוא מצא אותי! קוראים לי מירי ואני החברה החדשה שלו כי הוא לא אוהב אותך יותר! אז חסר לך שתגנבי לי אותו, שמעת אותי!". נהבלתי. לא ידעתי מה לעשות, הדמעות המשיכו לנזול כמו נוזל מלוח. "לא, אור, זה לא מה שאת חושבת שזה..." ניסה גיל להסביר. "אתה לא צריך להסביר לי!" פלטתי באומץ רב. "אתה מצאת חברה חדשה ואני חשבתי כמו פראיירית שאפשר לסמוך עליך! והרי החדשות: זה לא עוזר לי!". "טוב את יודעת מה?! אנטיפתית אחת!" פנה אלי גיל בכעס. "אנחנו גמרנו וזהו! תמצאי לך חבר שאפשר לסמוך עליו יותר!" אמר וניתק לי בפרצוף. "אוף!!!!!! איזה אגואיסט!!!!" התעצבנתי עליו קשות והתחלתי לבכות בכל כוחי. לקחתי את התיק שלי והלכתי מהבית קפה. "רגע! עוד לא סיימנו!" אמר חיים הבוס. נסעתי לכיוון מגדלי עזריאלי. איפה שהמשרד של אבי. תמיד כשאני עצובה או שסתם משהו מטריד אותי, תמיד יש לי עם מי לדבר: עם אבי. אמי נהרגה לפני שנה בפיגוע אז נשאר לי רק את אבי. עליתי במעלית לקומה האחרונה ונכנסתי לדלת של משרדו. "אבא?" שאלתי. ובכסא לא היה את אבי, אלא מחליפו. המחליף הסתכל עלי עם עיניו הגדולות והחומות במבט של אהבה ממבט ראשון. "מי אתה?" העזתי לשאול. "אני אורלנדו, המחליף שלו". אורלנדו? איזה שם... חשבתי. הוא היה לבוש מן בנדנדה אפורה, חולצה שחורה נקייה ומכנסיים שחורות נקיות. שערו היה חום ותלתלי. "למה את בוכה, חמודה?" הוא שאל אותי בצורה של ילדה קטנה. "החבר שלך עזב אותך?" שאל. "איך ידעת?!" שאלתי אותו בהתפעלות. "יש אמונה תפלה שאומרת שאם ילדות יפות כמוך רצות בבכי וטורקות את הדלת, זאת אומרת שהחבר שלהן עזב אותן". אמר בנועם וברכות. כל כך הוקסמתי ממנו, הוא כזה ג'נטלמן, חשבתי, לא כמו גיל המתנשא הזה שחושב רק על עצמו ולא על בת הזוג שלו. "בואי, שבי, נדבר קצת." אמר והניח את ידו על כסא שהיה ליד השולחן שלו. המשך יבוא.... תגובות, הערות והארות יתקבלו בברכה...
