אלונה X ריי
New member
הסיפור שכתבתי
סיוט בעולם הדיגיטלי פרק 1! יאמאקי קרא לנו לבוא אליו דחוף. הוא לא הסביר למה אבל אמר לנו לבוא עם הדיגימונים שלנו. ברגע שהוא קרא לנו היגעתי בעיקר כי אין לי משהו טוב יותר לעשות. מכוון שהיינו חייבים לבוע עם הדיגימונים גם רנאמון באה. כל השאר יבואו רק בעוד שעתיים. עד אז ישבתי בחדר איפה שהיפנוס היה פעם, מול מסך ענק. ישבתי שם ויאמאקי עבד על משהו במחשב שלו. הוא ניראה מודאג. לידו היו מונחים כמה קריסטלים נוצצים ומדהימים. השעתיים עברו מהר והנרי הגיגה עם טאקאטו ראשון, ואחריו כבר כל השאר. יאמאקי היתקרב בפנים חמורות ואמר שאנחנו עומדים לעבור שינויי גדול מאוד שבסופו תוצאוותיו אינם ידועות, אך אם הם לא יעשו את זה העולם עלול להיות מושמד תוך זמן קצר. מי שמישתפן יכול לצאת, אבל אף אחד לא יצא. יאמאקי הרגיש הקלה והלך להביא את כדוריי הבדולח והסביר שברגע שניגע בכדוריי הבדולח נשולב עם הדיגימונים שלנו לנצח....... לא ניראה אותם יותר לעולם אך הם יהיו חלק מאיתנו ויתנו לנו את היכולת לדיגיגדול, כמו 2 מוחות בראש 1, אך כדיי שנוכל לעשות זאת עלינו לגעת בכדוריי הבדולח בו זמנית עם שותפיינו. אחריי ההסבר של יאמאקי, הוא יצא ואמר שימזור בעוד בדיוק 10 דקות ואז ניתמזג.... עכשיו עשרה לחמש בדיוק בחמש יאמאקי יחזור. היתפללתי שעשרת הדקות האלו לא יגמרו לעולם אבל הם עמדו להיגמר. כל אחד היה עם השותף שלו... יאמאקי חזר והתחיל ספירה לאחור מ 10. 10...9...9...7...6...5...4...3...2...1...0!!!!!!! נגעתי בכדור הבדולח והתחלתי להרגיש חמימות אבל גם כאב עצום.... כאילו שהכניסו למיתחת העור שלי עוד מישהו, כאילו שקרעו את העור מימני... צרחתי מרוב כאב כמו כל אחד אחר...... הסיוט הזה ניגמר, כמו שיאמאקי אמר, אבל סיוט אחר עומד להתחיל. מחר בבוקר היינו צריכי לצאת לעולם הדיגיטלי לחפש אחר אוייב בילתי ניראה. פרק 2! הלכתי באותו לילה לבד הביתה והרגשתי כאב בלב ועצב עצום כי הקרבתי את ריינאמון אחריי שעברנו כל כך הרבה ביחד. כל הלילה היו לי סיוטים על זה שנילחמנו בדיגימון ענק ומכוער והושמדנו ופיתאום שמעתי קול שאומר "אל תידאגי ריקה, אני אגן עלייך, גם במחיר חיי" והיתעוררתי בצעקות. יום המחר הגיעה... נישלחנו לעולם הדיגיטלי לעצור את האוייב שמנסה להישתלט ולהשמיד אותנו, משימה קשה כי לא ממש ידענו מי זה האוייב. כל אחד יכול להיות האויב, כל אחד. אנחנו שוב היינו בעולם הדיגיטלי, אבל הפעם הוא ניראה כל כך שונה, כל כך אפור, לא כמו שזכרנו אותו ואפילו אם נותרו בו יצורים חיים אז הם בורחים מאיתנו. אפשר היה להגיד כי כל אחד מאיתנו היה בעולם שונה כי לא דיברנו רוב הדרך. היסתכלתי על ריו בעצב ורציתי לדבר איתו אבל הוא ניראה כל כך מנותק שפחדתי מהתגובה שלו. הנרי וטאקאטו הלכו ובדקו את הדיגיכלים שהישתנו. ככל הניראה לא ניזדקק יותר לקלפיי ההתאמה אבל גם לא ידעתי למה ניזדקק. טאקאטו ניגש אליי: "היי... איך את מרגישה? לא דיברת איתנו מאתמול..." "אני חושבת שאני בסדר, עד כמה שניתן להגדיר בסדר..." "את יודעת שליפעמים כשאני ניזכר בגילמון אני שומע אותו?" פרצתי בבכי "אל תיבכי, הריי היא איתך כל הזמן..." שתקתי ורציתי להחטיף לו שיפסיק עם זה "אוליי יאמאקי ימצא דרך להחזיר אותם, הריי הוא מצא דרך לשלב אותם בנו" קיוויתי שהוא צודק אבל לא אמרתי כלום, מה חשבתי לעצמי, הריי כולם חשבו כמוני, אוליי חוץ מג´רי שאין לי מושג למה היא באה בכלל, עכשיו הבנתי איך ג´רי הרגישה כשאיבדה את ליאומון.
סיוט בעולם הדיגיטלי פרק 1! יאמאקי קרא לנו לבוא אליו דחוף. הוא לא הסביר למה אבל אמר לנו לבוא עם הדיגימונים שלנו. ברגע שהוא קרא לנו היגעתי בעיקר כי אין לי משהו טוב יותר לעשות. מכוון שהיינו חייבים לבוע עם הדיגימונים גם רנאמון באה. כל השאר יבואו רק בעוד שעתיים. עד אז ישבתי בחדר איפה שהיפנוס היה פעם, מול מסך ענק. ישבתי שם ויאמאקי עבד על משהו במחשב שלו. הוא ניראה מודאג. לידו היו מונחים כמה קריסטלים נוצצים ומדהימים. השעתיים עברו מהר והנרי הגיגה עם טאקאטו ראשון, ואחריו כבר כל השאר. יאמאקי היתקרב בפנים חמורות ואמר שאנחנו עומדים לעבור שינויי גדול מאוד שבסופו תוצאוותיו אינם ידועות, אך אם הם לא יעשו את זה העולם עלול להיות מושמד תוך זמן קצר. מי שמישתפן יכול לצאת, אבל אף אחד לא יצא. יאמאקי הרגיש הקלה והלך להביא את כדוריי הבדולח והסביר שברגע שניגע בכדוריי הבדולח נשולב עם הדיגימונים שלנו לנצח....... לא ניראה אותם יותר לעולם אך הם יהיו חלק מאיתנו ויתנו לנו את היכולת לדיגיגדול, כמו 2 מוחות בראש 1, אך כדיי שנוכל לעשות זאת עלינו לגעת בכדוריי הבדולח בו זמנית עם שותפיינו. אחריי ההסבר של יאמאקי, הוא יצא ואמר שימזור בעוד בדיוק 10 דקות ואז ניתמזג.... עכשיו עשרה לחמש בדיוק בחמש יאמאקי יחזור. היתפללתי שעשרת הדקות האלו לא יגמרו לעולם אבל הם עמדו להיגמר. כל אחד היה עם השותף שלו... יאמאקי חזר והתחיל ספירה לאחור מ 10. 10...9...9...7...6...5...4...3...2...1...0!!!!!!! נגעתי בכדור הבדולח והתחלתי להרגיש חמימות אבל גם כאב עצום.... כאילו שהכניסו למיתחת העור שלי עוד מישהו, כאילו שקרעו את העור מימני... צרחתי מרוב כאב כמו כל אחד אחר...... הסיוט הזה ניגמר, כמו שיאמאקי אמר, אבל סיוט אחר עומד להתחיל. מחר בבוקר היינו צריכי לצאת לעולם הדיגיטלי לחפש אחר אוייב בילתי ניראה. פרק 2! הלכתי באותו לילה לבד הביתה והרגשתי כאב בלב ועצב עצום כי הקרבתי את ריינאמון אחריי שעברנו כל כך הרבה ביחד. כל הלילה היו לי סיוטים על זה שנילחמנו בדיגימון ענק ומכוער והושמדנו ופיתאום שמעתי קול שאומר "אל תידאגי ריקה, אני אגן עלייך, גם במחיר חיי" והיתעוררתי בצעקות. יום המחר הגיעה... נישלחנו לעולם הדיגיטלי לעצור את האוייב שמנסה להישתלט ולהשמיד אותנו, משימה קשה כי לא ממש ידענו מי זה האוייב. כל אחד יכול להיות האויב, כל אחד. אנחנו שוב היינו בעולם הדיגיטלי, אבל הפעם הוא ניראה כל כך שונה, כל כך אפור, לא כמו שזכרנו אותו ואפילו אם נותרו בו יצורים חיים אז הם בורחים מאיתנו. אפשר היה להגיד כי כל אחד מאיתנו היה בעולם שונה כי לא דיברנו רוב הדרך. היסתכלתי על ריו בעצב ורציתי לדבר איתו אבל הוא ניראה כל כך מנותק שפחדתי מהתגובה שלו. הנרי וטאקאטו הלכו ובדקו את הדיגיכלים שהישתנו. ככל הניראה לא ניזדקק יותר לקלפיי ההתאמה אבל גם לא ידעתי למה ניזדקק. טאקאטו ניגש אליי: "היי... איך את מרגישה? לא דיברת איתנו מאתמול..." "אני חושבת שאני בסדר, עד כמה שניתן להגדיר בסדר..." "את יודעת שליפעמים כשאני ניזכר בגילמון אני שומע אותו?" פרצתי בבכי "אל תיבכי, הריי היא איתך כל הזמן..." שתקתי ורציתי להחטיף לו שיפסיק עם זה "אוליי יאמאקי ימצא דרך להחזיר אותם, הריי הוא מצא דרך לשלב אותם בנו" קיוויתי שהוא צודק אבל לא אמרתי כלום, מה חשבתי לעצמי, הריי כולם חשבו כמוני, אוליי חוץ מג´רי שאין לי מושג למה היא באה בכלל, עכשיו הבנתי איך ג´רי הרגישה כשאיבדה את ליאומון.