הסיפור לשבת
היה זה לאחר שסו"ס זוג העשירים נתפקדו בבן זכר. מעתה לא חסר בעולמם כלום. כל עולמם היה התינוק, שגדל והפך לילד קטון, ועם הפינוק הרב שליפפו אותו, גדל עד שנמאס לו מסובביו. והחליט כי הוא תרנגול. כן, הוא הפך להיות "תרנגול". עד השתא, עם הפינוק הרב, לא היה מי שיפר משאלותיו. א"כ מדוע שעכשיו לא ימלאוהו. הילד למד את עתותי קריאות השכוי, ידע לכוין את שעתם, ואף הוא קרא בקול גדול, קול הדומה לתרנגול. קוקוריקו. עד שלמד וחיקה מנהגיהם של התרנגולים. מקפץ על השולחן, מדלג על הספסל. תופס בפיו מן המונח לפניו. וכו' וכו'. הוריו לא חשכו עמל מלמצוא מזור למחלתו אבל בכאבם, תרופה הם לא מצאו. לקול בכיים היה הילד מגיב ב:קוקוריקו… ויהי היום עבר שם אדם שתמה לקול השכוי הבוקע מהחצר. ניגש הוא אליו, ובחכמתו החל אף האיש עושה קוקוריקו. ואז פתח לראשונה הילד את פיו ושאלו. מדוע הנך עושה כמוני? הרי אני תרנגול כמוך, השיבו האיש. משמצא חן הדבר בעיני הילד, נתחברו ביניהם שני התרנגולים. משנתקרבו הלבבות מעט יותר. הציע האיש: אמנם תרנגולים אנו. אבל בעיני ראיתי באיטליה, תרנגולים השוכבים במיטות רגילות כבני אדם. האמנם?! שואל הילד. אכן כן, כך ראיתי במו עיניי. מאשר התרנגול/האיש. אם כך, אוליי ננסה אף אנו לישון במיטה. משעברו לילות מספר על תרנגולינו במיטות רגילות, ניסה האיש עוד מעט… ראיתי בתורקיה תרנגולים המסבים לשולחן כאדם, אוכלים מצלחת ושותים מכוס. האמנם?! ממש כך?! מקשה הילד. אכן כן. משיבו האיש. וכך לאט לאט החזירו האיש להילד למוטב. פרט לקריאת הקוקוריקו, גם מזה אפטור אותו, חשב האיש. עד שיום אחד אומר לו האיש: ובכלכותא ראיתי תרנגולים שאינם קוראים את הקוקוריקו… לא! זועק הילד. זאת לא אשמע בקולך. קרוא אקרא בקול גדול, ואל תביא לי ראיה מן התרנגולים שבכלכותא. הם הרי תרנגולים אמיתיים. ואם הם לא יקראו, יישארו בין כך תרנגולים. ואנו אם לא נקרא את הקוקוריקו, אזיי במה נהיה תרנגולים. ומי שמעוניין, יוכל להפיק הרבה מוסר משל ומליצה מהעובדא. שבת שלום, זאבי.
היה זה לאחר שסו"ס זוג העשירים נתפקדו בבן זכר. מעתה לא חסר בעולמם כלום. כל עולמם היה התינוק, שגדל והפך לילד קטון, ועם הפינוק הרב שליפפו אותו, גדל עד שנמאס לו מסובביו. והחליט כי הוא תרנגול. כן, הוא הפך להיות "תרנגול". עד השתא, עם הפינוק הרב, לא היה מי שיפר משאלותיו. א"כ מדוע שעכשיו לא ימלאוהו. הילד למד את עתותי קריאות השכוי, ידע לכוין את שעתם, ואף הוא קרא בקול גדול, קול הדומה לתרנגול. קוקוריקו. עד שלמד וחיקה מנהגיהם של התרנגולים. מקפץ על השולחן, מדלג על הספסל. תופס בפיו מן המונח לפניו. וכו' וכו'. הוריו לא חשכו עמל מלמצוא מזור למחלתו אבל בכאבם, תרופה הם לא מצאו. לקול בכיים היה הילד מגיב ב:קוקוריקו… ויהי היום עבר שם אדם שתמה לקול השכוי הבוקע מהחצר. ניגש הוא אליו, ובחכמתו החל אף האיש עושה קוקוריקו. ואז פתח לראשונה הילד את פיו ושאלו. מדוע הנך עושה כמוני? הרי אני תרנגול כמוך, השיבו האיש. משמצא חן הדבר בעיני הילד, נתחברו ביניהם שני התרנגולים. משנתקרבו הלבבות מעט יותר. הציע האיש: אמנם תרנגולים אנו. אבל בעיני ראיתי באיטליה, תרנגולים השוכבים במיטות רגילות כבני אדם. האמנם?! שואל הילד. אכן כן, כך ראיתי במו עיניי. מאשר התרנגול/האיש. אם כך, אוליי ננסה אף אנו לישון במיטה. משעברו לילות מספר על תרנגולינו במיטות רגילות, ניסה האיש עוד מעט… ראיתי בתורקיה תרנגולים המסבים לשולחן כאדם, אוכלים מצלחת ושותים מכוס. האמנם?! ממש כך?! מקשה הילד. אכן כן. משיבו האיש. וכך לאט לאט החזירו האיש להילד למוטב. פרט לקריאת הקוקוריקו, גם מזה אפטור אותו, חשב האיש. עד שיום אחד אומר לו האיש: ובכלכותא ראיתי תרנגולים שאינם קוראים את הקוקוריקו… לא! זועק הילד. זאת לא אשמע בקולך. קרוא אקרא בקול גדול, ואל תביא לי ראיה מן התרנגולים שבכלכותא. הם הרי תרנגולים אמיתיים. ואם הם לא יקראו, יישארו בין כך תרנגולים. ואנו אם לא נקרא את הקוקוריקו, אזיי במה נהיה תרנגולים. ומי שמעוניין, יוכל להפיק הרבה מוסר משל ומליצה מהעובדא. שבת שלום, זאבי.