הסוף
פיק שלי, מקווה שתהנו. משהו כמו שני הפרקים האחרונים. ואם יש לי טעויות אז תתקנו אותי. =P ובטוח יש חלקים שבלבלתי את הכל, אז לא ממש משנה מי אומר מה, נכון? "אל הרעם! בוא לעזרי!" לא קרה כלום, זה לא עבד. הנער קרס מאחוריה. כמו כל השאר. עכשיו היא נשארה לבד. "הוא לא היה צריך לעזור לך. למעשה, את לא זקוקה לעזרה כלל." אמר בקול רך נער אחר, ממושקף. היא תמיד חשבה שהוא נראה מוזר, אבל חיבבה אותו למדי, אולי הוא היה מוזר בגלל שהוא מאנגליה, חשבה. "אבל... למה?" קולה רעד. "תצטרכי לגלות בעצמך." סאקורה צפתה בכאב ביצורים בשמים הנלחמים אחד בשני. "די כבר!" היא צעקה. "די!" כל ארבעת הדמויות הסתכלו עליה בתדהמה. "אתם לא רואים שיש דברים יותר חשובים מלהלחם אחד בשני עכשיו?" סאקורה קרסה. היא הרגישה את אותו המחנק בגרון. אותו מחנק לפני הבכי. דמעות עלו בעיניה. היא החליטה. היא לא תבכה, יש דברים יותר חשובים לעשות. כל הקלפים שלה יצאו מכיסה, והתחילו להתעופף סביבה. "אתם... דאגתם לי." היא אמרה, מחייכת חיוך קלוש. גם בשביל לחייך אין לה זמן כרגע. היא החליטה. "מפתח המסתיר את כוחות הכוכב- גלה לי את צורתך האמיתית. אני מצווה עליך בחסות הכח שניתן לי- השתחרר!" היא נשמה נשימה עמוקה. "קלפים-" נשימתה רפפה לרגע. "קלפים שנוצרו ע"י קלאו ריד, השליכו את הופעת העבר שלכם והשתנו. אני מצווה עליכם בתור השליטה החדשה שלכם-" היא אמרה, מצביעה על כל קלף בתורו. נשמעו קולות נצנוץ. אם היה כזה דבר, היא הייתה אומרת שאלה קולות של מטבעות הנוחתות על הקרקע. נצנוץ לכל קלף. סך הכל שישה. אבל היו לה שמונה. "מה- מה קרה?" "קלף החושך והאור הם הקלפים הכי חזקים. הכי קשה יהיה לשנות אותם." אמר קרו, אחרי שהצליח לרדת לקרקע. "אה- טוב. אני אנסה שוב." סאקורה שינסה מותניים. זה לא הולך להיות קל. "קלף שנוצר ע"י קלאו ריד, השלך את הופעת העבר שלך והשתנה. אני מצווה עליך בתור השליטה החדשה שלך- אור!!" לא קרה כלום. "את חייבת לשנות אותם יחד," הסביר יואה בסבלנות. הו, יופי. בדיוק מה שהיא צריכה עכשיו. "אבל- אבל אני לא מצליחה!" "אז נכנס למטה שלך. ככה יהיה לו יותר כח." "אה... בסדר." אמרה סאקורה לאחר כעשרים שניות. היא פנתה אל הנער הממושקף. "אם זה לא יצליח, הם יהיו בסדר?" "הם ישארו במטה." אמר אריאול ברוגע. סאקורה נכנסה לפאניקה. "אני לא מסכימה!" "אבל סאקורה," התחיל קרו. "אם את לא תנסי- כל העולם ישאר ישן." "עד מתי?" "רק..." אמר אריאול. "לנצח." "מה?" נשימותיה הפכו קצרות ורדודות. "אה... בסדר." היא השתלטה על עצמה. "בסדר." צלליותיהם של שני היצורים הפלאיים נכנסו אל תוך המטה. הוא נראה אחרת עכשיו. גדול יותר. אבל הוא היה כמו קודם- קליל כנוצה. "בסדר." היא אמרה, מתכוננת לאכזבה. היא ביצעה שוב את הטקס, צופה בהילה הורדרדה העוטפת את הקלפים מכל עבר. באיטיות רבה, היא הגיעה עד האמצע, ואז- התחילה לרדת חזרה. לא! תאמיני בקלפים! תאמיני בעצמך! ההילה חזרה שוב לעלות- ולרדת, לעלות ולרדת. סאקורה ראתה זוג ידיים אוחזות במטה יחד אתה, מחבקות אותה חזק. היא סובבה את ראשה. "סיוראן..." היא חייכה חיוך קלוש. "אנחנו נצליח יחד." הוא אמר בהחלטיות. הם חיכו בסבלנות, לפעמים אחיזתו הדוקה יותר, לפעמים פחות. אה! סוף סוף! זה הצליח! סיוראן קרס. בידיה היו שני הקלפים האחרונים. היא ידעה מה לעשות. "אור!" כל העיר הישנה נמלאה אור. כולם התעוררו. "עכשיו את צריכה להשתמש בחושך," הסביר אריאול במתינות. "אור באמצע הלילה יעורר בלבול." "חושך!" עכשיו כל העיר נמלאה חושך. "כולם בסדר?" צעקה סאקורה. "טומויו, את בסדר?" שאלה את הנערה המתעוררת. "כ-כן. הכל בסדר איתי. מה, פספסתי את הכל? הו, כמה חבל..." "ומה עם... טויה?" "הוא יהיה בסדר." אמר יואה. "טוב." סאקורה קמה. היא צעדה מספר צעדים. "סאקורה! חכי!" גנח סיוראן. סאקורה סובבה את ראשה ורצה אליו. "מה?" היא שאלה, מניחה לו להשען על כתפה. "מה?" "אני... אני רוצה... אני..." הילד-נער ניסה להוציא מילים כלשהן מפיו. "אני... אני אוהב אותך, סאקורה!" עיניה של סאקורה נפערו בפחד. מה? זה לא יכול להיות. היא שמה יד על מצחו. זה בטח מההתרגשות, היא חשבה. זהו. הוא הוזה. הוא לא יודע על מה הוא מדבר. הילד קם, והתחיל לרוץ. לברוח. סאקורה קמה גם היא, עוזרת לטויה ללכת, מה שהיה די קשה, כי הוא היה שקוע בתרדמה עמוקה. "סאקורה, את בסדר?" שאלה אותה טומויו. "את ידעת על זה." ספק-אמרה-ספק-שאלה אותה סאקורה, בוהה לא בוהה באויר. טומויו הנהנה, סאקורה ראתה על פניה שכואב לה. "ולא יכולת להגיד לי." "לא." סאקורה נשמה. היא התאמצה לסחוב חצי ממשקל אחיה- אבל זה לא היה נורא כל כך, כי הם עמדו בדיוק מול הדלת עכשיו. *** סאקורה התיישבה ליד השולחן הקטן שלה בכתה. היא בהתה קדימה. "בוקר טוב." אמרה לה טומויו. "בוקר טוב." השיבה לה, עדיין בוהה. טומויו התיישבה. "בוקר טוב." נשמע קול מאחוריה. היא פחדה לסובב את ראשה. היא הסמיקה קלות. "בו-בוקר טוב." המורה נכנס לכתה. במשך כל היום היא לא עשתה כלום. רק בהתה. ואז- אחרי שכולם כבר יצאו מהכתה- היא הלכה הביתה. *** אני עוד מעט אכתוב את ההמשך. אני פשוט בבעיה קטנה, ואני צריכה לשאול אתכם משהו.
פיק שלי, מקווה שתהנו. משהו כמו שני הפרקים האחרונים. ואם יש לי טעויות אז תתקנו אותי. =P ובטוח יש חלקים שבלבלתי את הכל, אז לא ממש משנה מי אומר מה, נכון? "אל הרעם! בוא לעזרי!" לא קרה כלום, זה לא עבד. הנער קרס מאחוריה. כמו כל השאר. עכשיו היא נשארה לבד. "הוא לא היה צריך לעזור לך. למעשה, את לא זקוקה לעזרה כלל." אמר בקול רך נער אחר, ממושקף. היא תמיד חשבה שהוא נראה מוזר, אבל חיבבה אותו למדי, אולי הוא היה מוזר בגלל שהוא מאנגליה, חשבה. "אבל... למה?" קולה רעד. "תצטרכי לגלות בעצמך." סאקורה צפתה בכאב ביצורים בשמים הנלחמים אחד בשני. "די כבר!" היא צעקה. "די!" כל ארבעת הדמויות הסתכלו עליה בתדהמה. "אתם לא רואים שיש דברים יותר חשובים מלהלחם אחד בשני עכשיו?" סאקורה קרסה. היא הרגישה את אותו המחנק בגרון. אותו מחנק לפני הבכי. דמעות עלו בעיניה. היא החליטה. היא לא תבכה, יש דברים יותר חשובים לעשות. כל הקלפים שלה יצאו מכיסה, והתחילו להתעופף סביבה. "אתם... דאגתם לי." היא אמרה, מחייכת חיוך קלוש. גם בשביל לחייך אין לה זמן כרגע. היא החליטה. "מפתח המסתיר את כוחות הכוכב- גלה לי את צורתך האמיתית. אני מצווה עליך בחסות הכח שניתן לי- השתחרר!" היא נשמה נשימה עמוקה. "קלפים-" נשימתה רפפה לרגע. "קלפים שנוצרו ע"י קלאו ריד, השליכו את הופעת העבר שלכם והשתנו. אני מצווה עליכם בתור השליטה החדשה שלכם-" היא אמרה, מצביעה על כל קלף בתורו. נשמעו קולות נצנוץ. אם היה כזה דבר, היא הייתה אומרת שאלה קולות של מטבעות הנוחתות על הקרקע. נצנוץ לכל קלף. סך הכל שישה. אבל היו לה שמונה. "מה- מה קרה?" "קלף החושך והאור הם הקלפים הכי חזקים. הכי קשה יהיה לשנות אותם." אמר קרו, אחרי שהצליח לרדת לקרקע. "אה- טוב. אני אנסה שוב." סאקורה שינסה מותניים. זה לא הולך להיות קל. "קלף שנוצר ע"י קלאו ריד, השלך את הופעת העבר שלך והשתנה. אני מצווה עליך בתור השליטה החדשה שלך- אור!!" לא קרה כלום. "את חייבת לשנות אותם יחד," הסביר יואה בסבלנות. הו, יופי. בדיוק מה שהיא צריכה עכשיו. "אבל- אבל אני לא מצליחה!" "אז נכנס למטה שלך. ככה יהיה לו יותר כח." "אה... בסדר." אמרה סאקורה לאחר כעשרים שניות. היא פנתה אל הנער הממושקף. "אם זה לא יצליח, הם יהיו בסדר?" "הם ישארו במטה." אמר אריאול ברוגע. סאקורה נכנסה לפאניקה. "אני לא מסכימה!" "אבל סאקורה," התחיל קרו. "אם את לא תנסי- כל העולם ישאר ישן." "עד מתי?" "רק..." אמר אריאול. "לנצח." "מה?" נשימותיה הפכו קצרות ורדודות. "אה... בסדר." היא השתלטה על עצמה. "בסדר." צלליותיהם של שני היצורים הפלאיים נכנסו אל תוך המטה. הוא נראה אחרת עכשיו. גדול יותר. אבל הוא היה כמו קודם- קליל כנוצה. "בסדר." היא אמרה, מתכוננת לאכזבה. היא ביצעה שוב את הטקס, צופה בהילה הורדרדה העוטפת את הקלפים מכל עבר. באיטיות רבה, היא הגיעה עד האמצע, ואז- התחילה לרדת חזרה. לא! תאמיני בקלפים! תאמיני בעצמך! ההילה חזרה שוב לעלות- ולרדת, לעלות ולרדת. סאקורה ראתה זוג ידיים אוחזות במטה יחד אתה, מחבקות אותה חזק. היא סובבה את ראשה. "סיוראן..." היא חייכה חיוך קלוש. "אנחנו נצליח יחד." הוא אמר בהחלטיות. הם חיכו בסבלנות, לפעמים אחיזתו הדוקה יותר, לפעמים פחות. אה! סוף סוף! זה הצליח! סיוראן קרס. בידיה היו שני הקלפים האחרונים. היא ידעה מה לעשות. "אור!" כל העיר הישנה נמלאה אור. כולם התעוררו. "עכשיו את צריכה להשתמש בחושך," הסביר אריאול במתינות. "אור באמצע הלילה יעורר בלבול." "חושך!" עכשיו כל העיר נמלאה חושך. "כולם בסדר?" צעקה סאקורה. "טומויו, את בסדר?" שאלה את הנערה המתעוררת. "כ-כן. הכל בסדר איתי. מה, פספסתי את הכל? הו, כמה חבל..." "ומה עם... טויה?" "הוא יהיה בסדר." אמר יואה. "טוב." סאקורה קמה. היא צעדה מספר צעדים. "סאקורה! חכי!" גנח סיוראן. סאקורה סובבה את ראשה ורצה אליו. "מה?" היא שאלה, מניחה לו להשען על כתפה. "מה?" "אני... אני רוצה... אני..." הילד-נער ניסה להוציא מילים כלשהן מפיו. "אני... אני אוהב אותך, סאקורה!" עיניה של סאקורה נפערו בפחד. מה? זה לא יכול להיות. היא שמה יד על מצחו. זה בטח מההתרגשות, היא חשבה. זהו. הוא הוזה. הוא לא יודע על מה הוא מדבר. הילד קם, והתחיל לרוץ. לברוח. סאקורה קמה גם היא, עוזרת לטויה ללכת, מה שהיה די קשה, כי הוא היה שקוע בתרדמה עמוקה. "סאקורה, את בסדר?" שאלה אותה טומויו. "את ידעת על זה." ספק-אמרה-ספק-שאלה אותה סאקורה, בוהה לא בוהה באויר. טומויו הנהנה, סאקורה ראתה על פניה שכואב לה. "ולא יכולת להגיד לי." "לא." סאקורה נשמה. היא התאמצה לסחוב חצי ממשקל אחיה- אבל זה לא היה נורא כל כך, כי הם עמדו בדיוק מול הדלת עכשיו. *** סאקורה התיישבה ליד השולחן הקטן שלה בכתה. היא בהתה קדימה. "בוקר טוב." אמרה לה טומויו. "בוקר טוב." השיבה לה, עדיין בוהה. טומויו התיישבה. "בוקר טוב." נשמע קול מאחוריה. היא פחדה לסובב את ראשה. היא הסמיקה קלות. "בו-בוקר טוב." המורה נכנס לכתה. במשך כל היום היא לא עשתה כלום. רק בהתה. ואז- אחרי שכולם כבר יצאו מהכתה- היא הלכה הביתה. *** אני עוד מעט אכתוב את ההמשך. אני פשוט בבעיה קטנה, ואני צריכה לשאול אתכם משהו.
