הסדנה השלישית
נערכה בעיר צמודה לטוקיו קושיגיה (Koshigaya) הצמודה לטוקיו. בסדנה זו השתתפו כ-80 רוקדים. הפעם שפת הלימוד הייתה עברית בלבד (כמובן עם תרגום של טורו). הריקודים שנלמדו הם: שירו של אבא, יש עת לעמל, בואו נשיר לארץ יפה, בוא בשלום, אודה אודה, בא לה (תמיד ריקוד אחד בשביל פאן), סתיו לבן, שמע אלוהי, ירח לימון, בשקט כמעט בסוד, אור שבעת הימים (גם כאן, כמו באוסקה ובקיוטו, הרמת הידיים התקבלה בתמיהה, אך בסוף אהבו מאד את הריקוד) וזמר נוגה. ריקודים שנרקדו בזמני הביניים: ארץ ארץ, הרמוניקה, ארץ ישראל יפה, ידיד נפש, קומה אחא, הנה מה טוב. מסתבר שהידע הכללי שלהם בריקודים שלנו הינו די מצומצם. את ריקודי מושיקו הלוי, שהם מורכבים בד"כ ודורשים יכולת גבוהה רוקדים במפגשים מיוחדים של "משוגעים לדבר". כמו תמיד כל ריקוד לווה בשם המחבר, מלחין והמבצע (כשיש זמר ולא מנגינה בלבד) וכן הסבר על מה השיר מדבר ובאיזו שנה חובר הריקוד. כל המידע הזה נרשם על הלוח ביפנית והם מעתיקים אותו למחברותיהם באדיקות רבה ושואלים כאשר משהו לא ברור. הסברתי גם איך דרך הריקודים ניתן לראות את השינויים שחלו בחברה הישראלית, מחברה שבה הדגש על הקולקטיב, בה צעדי הריקוד שלנו היו פשוטים ונרקדו ביחד במעגל, עם אחיזת ידיים, אל חברה אינדיבידואליסטית בה הפרט במרכז, כל רוקד רוצה להבליט את יכולתו ורוקד כמעט לבדו, הריקודים דורשים יכולת תנועה טובה יותר ויש בהם יותר סיבובים ותנועות ידיים. התמורה מתבטאת גם בריקודי הזוגות (חוגים לזוגות בלבד, בן זוג קבוע לאורך כל הערב וכו´). בבדיקה הקבועה שאני עורך בסוף כל סדנה (כל רוקד בוחר ב-2 ריקודים שהכי מצאו חן בעיניו) קיבל את מירב הקולות הריקוד אודה אודה (מאד אוהבים את תנועות הידיים) אחריו, בהפרש גדול מאד, ירח לימון, אור שבעת הימים ושמע אלוהי. מסקנה: גם היפנים שאחיזת הידיים במעגל הינה להם "טבע שני", פתוחים לשינויים וחידושים ומקבלים אותם בשמחה. יחד עם זאת הם כל הזמן שואלים מה עליהם לעשות עם הידיים כאשר אין תנועות מיוחדות וכאן, כמובן, אני מבקש שלא ישכחו את ההרגל היפה שלהם - לאחוז ידיים במעגל כשהריקוד מאפשר זאת . המארח שלנו בסדנה זו, טאקאנרי קאואקמי (איזה מזל שטורו הינו שם פשוט) הינו מורה-מדריך לריקודי עמים החבר בארגון מורים יפני שמטרתו לקדם את ריקודי הפולקלור ביפן. הוא מלמד ריקודים כמעט כל יום בשבוע ומתמחה בריקוד פולני ורוסי. לאחר הסדנה ישבנו אתו ועם אשתו לארוחת ערב ארוכה שהחלק החשוב בה היתה השיחה. למרבה הצער התקשורת קשה מאד כי גם טורו לא דובר עברית/אנגלית מספיק טוב. בעיית השפה ביפן הינה קריטית. אפילו בפאריס אפשר איכשהו להסתדר עם אנגלית. ביפן חייבים יפנית (שפה) או יפני צמוד כמתורגמן, פשוט לא יאמן איך הם לא יודעים מילה באנגלית. יפן היא הארץ הראשונה שאני מכיר בה אין לריקודים שלנו בכורה לעומת עמים אחרים (זוכר לי איך התרגשתי לפני עשרים שנה, בארה"ב, כשנודע לי שבאוניברסיטת קולומביה יש ערב אחד לריקודי עמים, כולל ישראלי ווערב נוסף לריקודי עמם ישראליים בלבד!). טאקאנרי היה מאד מרוצה מהסדנה - מהריקודים הרבים שנלמדו ומצורת הלימוד החזרה והבטיח שאצלו, מהיום והלאה, הריקודים שלנו יתפסו חלק גדול יותר. כששאלתי לשמות ריקודים ישראליים שהוא מכיר, אחד השמות היה "קראקוביאק-הורה". קראקוביאק, כידוע, הינו ריקוד פולני וזה הזכיר לי סיפור של יוז´ו ענבר שיצא בשנות החמישים עם משלחת מחול לפולין וכשהם רקדו שם קראקוביאק ביקשו מהם הפולנים שילמדו אותם את "הריקוד היפה הזה". ואכן השם "קראקוביאק-הורה" ממצה את העובדה שאנו לא רק רוקדים "ריקודים ישראליים", אלא יש לנו גם "סגנון" ישראלי מיוחד וכנראה גם מלהיב. טאקאנרי סיפר לנו שבפולין לכל כפר-אזור יש את הריקודים המיוחדים שלו ולעיתים בכל אזור רוקדים ריקוד אחר לאותו שיר. לטענתו זהו הפולקלור האמיתי הצומח מתוך הוויית החיים היומיומית. הסברתי לו שישראל הינה מדינה של עם שחזר למולדתו לאחר 2000 שנות גלות ושלמעשה יש לנו רק 54 שנים ביחד ואנו מנסים לבנות תרבות המאחדת את כל הגלויות והמתבססת על המסורת, החגים וההיסטוריה המשותפים שלנו. אמרתי שלנו דווקא חשוב שכולם ירקדו את אותו הריקוד בכל מקום כי הריקוד בשבילנו הינו דרך לאחדות ולבילוי משותף. טיעון זה היה מאד מעניין עבורו. שאלתי אם הם רוקדים גם ריקודי-עם יפניים והתשובה היתה "לא" ואולי גם ש"אין כאלה כלל" (היתכן? זו שאלה שאני עוד צריך לברר). גם ביפן, כמו בכל ארץ בה אני מבקר, אני מנסה לראות איך ומה רוקדים המקומיים לא במסגרת הסדנה. למרות העייפות ביקשתי שיקח אותי למקום כזה ואכן הגענו לכיתת בי"ס בה רקדו כ-10 רוקדים (חלקם ממשתתפי הסדנה) ריקודי עמים מסובכים ביותר -מיגוסלביה, רומניה, מאקדוניה וכו´ וגם ריקודים של מושיקו שמעולם לא שמעתי עליהם. לאחר שעה של ריקודים הם "פתחו שולחן" עם כיבוד וישבנו לשיחה של יותר מחצי שעה על ישראל, על ריקודים וכל מה שעניין אותם. כמה חבל שקשיי השפה מקלקלים את התקשורת החשובה הזו... ושאלה ליענקל´ה לוי: לימדתי את ריקודך "זמר נוגה". האם עלי לשלם לך "דמי שימוש"? תמלוגים? אחוזים? או אולי עדיף ששנינו נאומר האחד לשני "תודה רבה"?
נערכה בעיר צמודה לטוקיו קושיגיה (Koshigaya) הצמודה לטוקיו. בסדנה זו השתתפו כ-80 רוקדים. הפעם שפת הלימוד הייתה עברית בלבד (כמובן עם תרגום של טורו). הריקודים שנלמדו הם: שירו של אבא, יש עת לעמל, בואו נשיר לארץ יפה, בוא בשלום, אודה אודה, בא לה (תמיד ריקוד אחד בשביל פאן), סתיו לבן, שמע אלוהי, ירח לימון, בשקט כמעט בסוד, אור שבעת הימים (גם כאן, כמו באוסקה ובקיוטו, הרמת הידיים התקבלה בתמיהה, אך בסוף אהבו מאד את הריקוד) וזמר נוגה. ריקודים שנרקדו בזמני הביניים: ארץ ארץ, הרמוניקה, ארץ ישראל יפה, ידיד נפש, קומה אחא, הנה מה טוב. מסתבר שהידע הכללי שלהם בריקודים שלנו הינו די מצומצם. את ריקודי מושיקו הלוי, שהם מורכבים בד"כ ודורשים יכולת גבוהה רוקדים במפגשים מיוחדים של "משוגעים לדבר". כמו תמיד כל ריקוד לווה בשם המחבר, מלחין והמבצע (כשיש זמר ולא מנגינה בלבד) וכן הסבר על מה השיר מדבר ובאיזו שנה חובר הריקוד. כל המידע הזה נרשם על הלוח ביפנית והם מעתיקים אותו למחברותיהם באדיקות רבה ושואלים כאשר משהו לא ברור. הסברתי גם איך דרך הריקודים ניתן לראות את השינויים שחלו בחברה הישראלית, מחברה שבה הדגש על הקולקטיב, בה צעדי הריקוד שלנו היו פשוטים ונרקדו ביחד במעגל, עם אחיזת ידיים, אל חברה אינדיבידואליסטית בה הפרט במרכז, כל רוקד רוצה להבליט את יכולתו ורוקד כמעט לבדו, הריקודים דורשים יכולת תנועה טובה יותר ויש בהם יותר סיבובים ותנועות ידיים. התמורה מתבטאת גם בריקודי הזוגות (חוגים לזוגות בלבד, בן זוג קבוע לאורך כל הערב וכו´). בבדיקה הקבועה שאני עורך בסוף כל סדנה (כל רוקד בוחר ב-2 ריקודים שהכי מצאו חן בעיניו) קיבל את מירב הקולות הריקוד אודה אודה (מאד אוהבים את תנועות הידיים) אחריו, בהפרש גדול מאד, ירח לימון, אור שבעת הימים ושמע אלוהי. מסקנה: גם היפנים שאחיזת הידיים במעגל הינה להם "טבע שני", פתוחים לשינויים וחידושים ומקבלים אותם בשמחה. יחד עם זאת הם כל הזמן שואלים מה עליהם לעשות עם הידיים כאשר אין תנועות מיוחדות וכאן, כמובן, אני מבקש שלא ישכחו את ההרגל היפה שלהם - לאחוז ידיים במעגל כשהריקוד מאפשר זאת . המארח שלנו בסדנה זו, טאקאנרי קאואקמי (איזה מזל שטורו הינו שם פשוט) הינו מורה-מדריך לריקודי עמים החבר בארגון מורים יפני שמטרתו לקדם את ריקודי הפולקלור ביפן. הוא מלמד ריקודים כמעט כל יום בשבוע ומתמחה בריקוד פולני ורוסי. לאחר הסדנה ישבנו אתו ועם אשתו לארוחת ערב ארוכה שהחלק החשוב בה היתה השיחה. למרבה הצער התקשורת קשה מאד כי גם טורו לא דובר עברית/אנגלית מספיק טוב. בעיית השפה ביפן הינה קריטית. אפילו בפאריס אפשר איכשהו להסתדר עם אנגלית. ביפן חייבים יפנית (שפה) או יפני צמוד כמתורגמן, פשוט לא יאמן איך הם לא יודעים מילה באנגלית. יפן היא הארץ הראשונה שאני מכיר בה אין לריקודים שלנו בכורה לעומת עמים אחרים (זוכר לי איך התרגשתי לפני עשרים שנה, בארה"ב, כשנודע לי שבאוניברסיטת קולומביה יש ערב אחד לריקודי עמים, כולל ישראלי ווערב נוסף לריקודי עמם ישראליים בלבד!). טאקאנרי היה מאד מרוצה מהסדנה - מהריקודים הרבים שנלמדו ומצורת הלימוד החזרה והבטיח שאצלו, מהיום והלאה, הריקודים שלנו יתפסו חלק גדול יותר. כששאלתי לשמות ריקודים ישראליים שהוא מכיר, אחד השמות היה "קראקוביאק-הורה". קראקוביאק, כידוע, הינו ריקוד פולני וזה הזכיר לי סיפור של יוז´ו ענבר שיצא בשנות החמישים עם משלחת מחול לפולין וכשהם רקדו שם קראקוביאק ביקשו מהם הפולנים שילמדו אותם את "הריקוד היפה הזה". ואכן השם "קראקוביאק-הורה" ממצה את העובדה שאנו לא רק רוקדים "ריקודים ישראליים", אלא יש לנו גם "סגנון" ישראלי מיוחד וכנראה גם מלהיב. טאקאנרי סיפר לנו שבפולין לכל כפר-אזור יש את הריקודים המיוחדים שלו ולעיתים בכל אזור רוקדים ריקוד אחר לאותו שיר. לטענתו זהו הפולקלור האמיתי הצומח מתוך הוויית החיים היומיומית. הסברתי לו שישראל הינה מדינה של עם שחזר למולדתו לאחר 2000 שנות גלות ושלמעשה יש לנו רק 54 שנים ביחד ואנו מנסים לבנות תרבות המאחדת את כל הגלויות והמתבססת על המסורת, החגים וההיסטוריה המשותפים שלנו. אמרתי שלנו דווקא חשוב שכולם ירקדו את אותו הריקוד בכל מקום כי הריקוד בשבילנו הינו דרך לאחדות ולבילוי משותף. טיעון זה היה מאד מעניין עבורו. שאלתי אם הם רוקדים גם ריקודי-עם יפניים והתשובה היתה "לא" ואולי גם ש"אין כאלה כלל" (היתכן? זו שאלה שאני עוד צריך לברר). גם ביפן, כמו בכל ארץ בה אני מבקר, אני מנסה לראות איך ומה רוקדים המקומיים לא במסגרת הסדנה. למרות העייפות ביקשתי שיקח אותי למקום כזה ואכן הגענו לכיתת בי"ס בה רקדו כ-10 רוקדים (חלקם ממשתתפי הסדנה) ריקודי עמים מסובכים ביותר -מיגוסלביה, רומניה, מאקדוניה וכו´ וגם ריקודים של מושיקו שמעולם לא שמעתי עליהם. לאחר שעה של ריקודים הם "פתחו שולחן" עם כיבוד וישבנו לשיחה של יותר מחצי שעה על ישראל, על ריקודים וכל מה שעניין אותם. כמה חבל שקשיי השפה מקלקלים את התקשורת החשובה הזו... ושאלה ליענקל´ה לוי: לימדתי את ריקודך "זמר נוגה". האם עלי לשלם לך "דמי שימוש"? תמלוגים? אחוזים? או אולי עדיף ששנינו נאומר האחד לשני "תודה רבה"?