A n n a b e l
New member
הסבל כראי לבן אדם?
הכאב והסבל הופכים אותנו למה שאנחנו, חלק מתהליך ההתבגרות של כל אדם ואדם הוא ההתפכחות. לדעתי הצנועה, ככל שבן אדם עובר יותר דברים, בינהם חווה סבל, כך הוא לומד יותר על החיים. ואם הוא משורר (שזה בונוס אדיר!
) אז יש לו על מה לדבר והעולם הפנימי שלו עשיר יותר מזה של אחרים, תנאי הכרחי לשירה מיוחדת ומוצלחת. כמו שכולם כאן יודעים, אביב וגבריאל סבלו הרבה בחיים שלהם (אני מניחה שגם חברי הלהקה האחרים, רק שעליהם יש פחות רכילויות). ותהליך ההתבגרות שלהם החל מוקדם מדי, לטעמי. מה אתם אומרים על זה? האם אנחנו מעריצים אותם כל כך גם בגלל מה שהם עברו? האם הסבל שלהם מושך אותנו כמו זבובים אל חרא? אגב, בדיוק נזכרתי שרציתי לומר שכל התרבות האירופאית-נוצרית בנויה על הקדוש המעונה התותח, ישו. כולנו נמשכים אל הקדושים המעונים שלנו, בין אם זה ישו או אביב (לדעתי, אביב הרבה הרבה הרבה הרבה יותר מושך הן רוחנית והן פיסית
, אבל זה כבר נושא אחר). גם אביב וגבריאל חוטאים בחטא, בהמון שירים ניתן לראות שהן נמשכים לסבל שלהם ושל אחרים למשל: "שלי, שלי: מנסה לבדוק איך כדאי לחיות יותר טוב..." "עיניים אדומות היו לה אז עם המכחול..." וכולי... אלה.
הכאב והסבל הופכים אותנו למה שאנחנו, חלק מתהליך ההתבגרות של כל אדם ואדם הוא ההתפכחות. לדעתי הצנועה, ככל שבן אדם עובר יותר דברים, בינהם חווה סבל, כך הוא לומד יותר על החיים. ואם הוא משורר (שזה בונוס אדיר!
חוץ מההתחלה... תראי, סה''כ זו דעתי- אבל כמו שאת אמרת, ע''פ מוזיקה שבן אדם מעריך אפשר לפעמים להבין עליו הרבה דברים. תקחי דוגמא- אם את יודעת שאני אוהבת את אלג'יר... את כבר יודעת עלי די הרבה... יענטו- לא הרבה (צבע, מאכל וכו') אלא הקטע היותר עמוק... בגלל זה אני חושבת שיש קשר בין בן אדם עמוק למוזיקה שהוא שומע. אבל כל אחד ודעתו...