הנשיקה האחרונה
כביש הערבה נראה מבטיח מתמיד. היא חייכה אליו באושר והוא לא הפסיק לספר בדיחות. היא מיששה את בטנה וחשבה מתי לספר לו. אולי הלילה, אחרי ארוחת הערב הרומנטית שהבטיח לה במסעדת "ברזיליה". היא נזכרה בנסיעה הקודמת לאילת. 4 חברות טובות בלאנטיס כסופה עוצרות ביוטבתה ופוגשות 4 אופנוענים חייכנים עם ציוד צלילה קשור היטב על הסבלים. כולם שתו שוקו והוא, הגבוה, רק שתק והתבונן בה בשלווה מהולה בסקרנות. היא השפילה מבט. בלילה, במועדון הקטן של הנסיכה, התיישב לידה עם שתי בירות. כל הלילה דיברו מול הבריכה על החיים, האושר, אהבה והשקט שבצלילה. זה מסדר לו את הראש, את חייבת לנסות. היא רצתה לעשות כל מה שהוא עושה. כנראה שזו הייתה אהבה ממבט ראשון, למרות הקלישאה. הם הגיעו למועדון להגיד שלום ולשתות קפה. אורוות השאנטי הוא קרא למקום הזה. אנשים שזופים ויפים מחייכים אחד לשני כאילו אין מלחמה בחוץ, כאילו זו ארץ זרה. החום של אילת נכנס לך ישר לורידים, הוא תמיד אמר, אי אפשר להיות כעוס באילת. מדריכת הצלילה הסבירה לכמה טירונים כללים בסיסיים ומנהלת המקום הצרפתיה לבשה ציוד צלילה ושאלה אם יירצו להצטרף אליה לצלילת בוקר קצרה. הם נכנסו למים והוא שוב חייך אליה, תמיד הוא מחייך בשקט. המיכלים והמשקולות הפכו לקלים שנכנסו למים. עכשיו את מתנתקת מהכל, לא חושבת על כלום, את בסרט- נזכרה במה שאמר לה בפעם הראשונה שלקח את ידה, בוקר מהביל של אילת, והוביל אותה למים. הספינה השקועה נראתה מסתורית מתמיד, השקט אפף אותה. הוא צלל בריכוז, מתייחד עם השקט. היא התבוננה בשלווה שלו מספר דקות ואז נצמדה אליו. ביחד היו יותר שלווים. השעון שעל ידה הראה סימנים מוזרים. היא החלה להרגיש חוסר בחמצן וסימנה לו. הוא בדק את הברזים אבל היא כבר התחילה להרגיש שאין לה אוויר. היא ידעה שאסור להם לעלות עכשיו, חייבים לעשות את זה בהדרגה. דג גדול התבונן בהם בפליאה. הוא לא חשב פעמיים והעביר לה את הוסת. הם נשמו ביחד, והוא חייך. אין יותר שלם מזה, חשבה. לבדם בדממה, נושמים ביחד. הוא סימן לה שהם צריכים להתחיל בעליה. היא חיבקה אותו והם החלו לעלות למעלה, לעבר פני המים המוארים. הדרך התארכה מעבר לרגיל. היא ליטפה את בטנה והתבוננה בעיניו. הוא חיבק אותה, האויר במיכל שלו נגמר והיה להם עוד המון דרך. מבטו החייכני הפך למודאג. אסור לזה לקרות, היא חשבה, זה לא יכול להיות, הם נועדו להיות ביחד. היא ידעה שזה הזמן להתחיל לדאוג. ביחד הבינו שלא יספיקו להגיע, הוא שאף שאיפה אחרונה מהמיכל הריק ונישק אותה, מעביר אליה את נשימתו האחרונה. היא התבוננה בעיניו והוא בעיניה. מבטו היה שליו ואוהב, כמו אז, ביוטבתה, שהתבונן בה לראשונה.
כביש הערבה נראה מבטיח מתמיד. היא חייכה אליו באושר והוא לא הפסיק לספר בדיחות. היא מיששה את בטנה וחשבה מתי לספר לו. אולי הלילה, אחרי ארוחת הערב הרומנטית שהבטיח לה במסעדת "ברזיליה". היא נזכרה בנסיעה הקודמת לאילת. 4 חברות טובות בלאנטיס כסופה עוצרות ביוטבתה ופוגשות 4 אופנוענים חייכנים עם ציוד צלילה קשור היטב על הסבלים. כולם שתו שוקו והוא, הגבוה, רק שתק והתבונן בה בשלווה מהולה בסקרנות. היא השפילה מבט. בלילה, במועדון הקטן של הנסיכה, התיישב לידה עם שתי בירות. כל הלילה דיברו מול הבריכה על החיים, האושר, אהבה והשקט שבצלילה. זה מסדר לו את הראש, את חייבת לנסות. היא רצתה לעשות כל מה שהוא עושה. כנראה שזו הייתה אהבה ממבט ראשון, למרות הקלישאה. הם הגיעו למועדון להגיד שלום ולשתות קפה. אורוות השאנטי הוא קרא למקום הזה. אנשים שזופים ויפים מחייכים אחד לשני כאילו אין מלחמה בחוץ, כאילו זו ארץ זרה. החום של אילת נכנס לך ישר לורידים, הוא תמיד אמר, אי אפשר להיות כעוס באילת. מדריכת הצלילה הסבירה לכמה טירונים כללים בסיסיים ומנהלת המקום הצרפתיה לבשה ציוד צלילה ושאלה אם יירצו להצטרף אליה לצלילת בוקר קצרה. הם נכנסו למים והוא שוב חייך אליה, תמיד הוא מחייך בשקט. המיכלים והמשקולות הפכו לקלים שנכנסו למים. עכשיו את מתנתקת מהכל, לא חושבת על כלום, את בסרט- נזכרה במה שאמר לה בפעם הראשונה שלקח את ידה, בוקר מהביל של אילת, והוביל אותה למים. הספינה השקועה נראתה מסתורית מתמיד, השקט אפף אותה. הוא צלל בריכוז, מתייחד עם השקט. היא התבוננה בשלווה שלו מספר דקות ואז נצמדה אליו. ביחד היו יותר שלווים. השעון שעל ידה הראה סימנים מוזרים. היא החלה להרגיש חוסר בחמצן וסימנה לו. הוא בדק את הברזים אבל היא כבר התחילה להרגיש שאין לה אוויר. היא ידעה שאסור להם לעלות עכשיו, חייבים לעשות את זה בהדרגה. דג גדול התבונן בהם בפליאה. הוא לא חשב פעמיים והעביר לה את הוסת. הם נשמו ביחד, והוא חייך. אין יותר שלם מזה, חשבה. לבדם בדממה, נושמים ביחד. הוא סימן לה שהם צריכים להתחיל בעליה. היא חיבקה אותו והם החלו לעלות למעלה, לעבר פני המים המוארים. הדרך התארכה מעבר לרגיל. היא ליטפה את בטנה והתבוננה בעיניו. הוא חיבק אותה, האויר במיכל שלו נגמר והיה להם עוד המון דרך. מבטו החייכני הפך למודאג. אסור לזה לקרות, היא חשבה, זה לא יכול להיות, הם נועדו להיות ביחד. היא ידעה שזה הזמן להתחיל לדאוג. ביחד הבינו שלא יספיקו להגיע, הוא שאף שאיפה אחרונה מהמיכל הריק ונישק אותה, מעביר אליה את נשימתו האחרונה. היא התבוננה בעיניו והוא בעיניה. מבטו היה שליו ואוהב, כמו אז, ביוטבתה, שהתבונן בה לראשונה.