הנשים בחיי
בחשבון נפש, אשר הפתיע גם אותי, חשבתי על הנשים בחיי... על זו שהלכה, על זו שהיתה, על זו שאיתי, על זו שמעולם לא היתה שלי, על זו שלעולם לא תהיה שלי ועל אחותי. לסדר בו הן עלו במחשבותי לא היתה חשיבות מיוחדת, הן מילאו תפקיד בחיי, תפקיד שמעצב את חיי. זו שהלכה - היתה סלע בחייה, בחיי. עמוד תווך. היא היתה הדבר היחיד הבטוח בחיי. היא היתה ביטחון. אני נזכרת בדמותה המחייכת ודמעות זולגות מעיניי. אני נכנסת לביתה ומחפשת אותה בעיניי, בליבי. פעימת תקווה מתחלפת בפעימת החמצה, בכאב. בידיעה שלעולם לא אחוש בשפתיה, לא אמצא מפלט ונחמה באימרותיה החכמות אשר לא נלמדו בשום בית ספר. בלכתה, לקחה עימה חלק ממני שישאר שלה לנצח, אך נתנה לי עולם ומלואו שישאר עימי. זו שהיתה - אהבתי הראשונה. השנים היו לצידה וכן גם בעל וילדים. היא הכניסה אותי לביתה, שיתפה אותי, חלקה עימי, פנתה אלי, חיבקה אותי והיתה כל כך רחוקה. היא פינתה לי חצי ארון בחדר ומגירה בליבה. לה הייתי כבת ולי היתה כאהובה. נוגעת לא נוגעת. אני עוברת ליד שהיה ביתה וזכרונות של צחוק, דמע, תסכול והפתעה עולים ומכים. זו שאיתי - בת זוגתי. ביתה הוא ביתי. היא אוהבת אותי. מקבלת אותי. מתנה איתי אהבה ומחבקת אותי שאני בוכה. אותה אני אוספת בזרועותיי ברגעיי השיא, סביבי היא כורכת זרועותיה ברגעיי השפל. היא משפחתי, חברתי, אליה אני חוזרת כל יום. זו שמעולם לא היתה שלי - קשת יום. גאה. בלתי חדירה אך כל כך רגישה. מתאמצת לשמר פרסונה, לא להחצין פנימיות. אני מכירה אותה כל חיי אך אינני יודעת מי היא. אני מפחדת לאבד אותה, אך חייה בלעדיה. אני לא מראה לה את רגשותיי, היא לא מראה את שלה. אני מקובעת בעמדותיי, היא לא תזוז משלה. היום בו היא לא תהיה יותר מפחיד אותי יותר מכל והיא לא יודעת זאת. היא מעולם לא היתה שלי אך לעולם אהיה שלה. ביתה הוא כבר לא ביתי. היא חיבקה אותי היום, בכיתי אל כתפה. הרגע עבר מהר מדיי, כאילו לא היה. אני אוהבת אותה אבל לא אומרת לה. זו שלעולם לא תהיה שלי - אינני מכירה אותה. אינני יודעת אם היא קיימת או שמא בבוקר חלפה על פניי. היא חלום, משהו נסתר. פיתוי. משהו מחוץ להישג יד. משהו אסור. היא בגדר אולי. יש ואיתה יהיה יותר טוב, יש ויהיה פחות. לעולם לא אדע אותה. לעולם לא אדע היכן ביתה. אחותי. אינני מכירה אותה. בחושבי עליה עולה דמות אחת בראשי: ילדה עם שיער שחור, ארוך וסתור, פרצוף זועף. עיניים כחולות - כפי שהיא נראית במיליון תמונות ילדות. אני לא זוכרת אותה מחייכת. אני תמיד נמצאת בקצה הצלפת לשונה. היא צעירה ממני והיא שונה ממני כפי שהטוב שונה מהרע. חלקתי איתה הרבה רגעים: גירושיי הורינו, מעבריי דירה, תקציב דל וחדר. הייתי מעבר לדלת כשהפילה את עוברה לפני הצבא. אני לא יודעת לאיפה מקרים אלו לקחו אותה, אני רק יודעת שאני פה בשבילה. היא לעולם לא תקבל את ביתי כביתה. אלו הנשים בחיי, בין אם מילאו תפקיד בעבר, ממלאות בהווה או ימלאו בעתיד. אני אוהבת כל אחת מהן - הן חלק ממה שאני. זו שהלכה - היא סבתי שנפטרה לפני שלושים יום. זו שהיתה - היא חברה שאיבדתי ללא נודע. זו שאיתי - בת זוגתי איתה אני חולקת את חיי. זו שמעולם לא היתה שלי - היא אימי. זו שלעולם לא תהיה שלי - היא הבחורה מעבר לכביש, ואחותי...
בחשבון נפש, אשר הפתיע גם אותי, חשבתי על הנשים בחיי... על זו שהלכה, על זו שהיתה, על זו שאיתי, על זו שמעולם לא היתה שלי, על זו שלעולם לא תהיה שלי ועל אחותי. לסדר בו הן עלו במחשבותי לא היתה חשיבות מיוחדת, הן מילאו תפקיד בחיי, תפקיד שמעצב את חיי. זו שהלכה - היתה סלע בחייה, בחיי. עמוד תווך. היא היתה הדבר היחיד הבטוח בחיי. היא היתה ביטחון. אני נזכרת בדמותה המחייכת ודמעות זולגות מעיניי. אני נכנסת לביתה ומחפשת אותה בעיניי, בליבי. פעימת תקווה מתחלפת בפעימת החמצה, בכאב. בידיעה שלעולם לא אחוש בשפתיה, לא אמצא מפלט ונחמה באימרותיה החכמות אשר לא נלמדו בשום בית ספר. בלכתה, לקחה עימה חלק ממני שישאר שלה לנצח, אך נתנה לי עולם ומלואו שישאר עימי. זו שהיתה - אהבתי הראשונה. השנים היו לצידה וכן גם בעל וילדים. היא הכניסה אותי לביתה, שיתפה אותי, חלקה עימי, פנתה אלי, חיבקה אותי והיתה כל כך רחוקה. היא פינתה לי חצי ארון בחדר ומגירה בליבה. לה הייתי כבת ולי היתה כאהובה. נוגעת לא נוגעת. אני עוברת ליד שהיה ביתה וזכרונות של צחוק, דמע, תסכול והפתעה עולים ומכים. זו שאיתי - בת זוגתי. ביתה הוא ביתי. היא אוהבת אותי. מקבלת אותי. מתנה איתי אהבה ומחבקת אותי שאני בוכה. אותה אני אוספת בזרועותיי ברגעיי השיא, סביבי היא כורכת זרועותיה ברגעיי השפל. היא משפחתי, חברתי, אליה אני חוזרת כל יום. זו שמעולם לא היתה שלי - קשת יום. גאה. בלתי חדירה אך כל כך רגישה. מתאמצת לשמר פרסונה, לא להחצין פנימיות. אני מכירה אותה כל חיי אך אינני יודעת מי היא. אני מפחדת לאבד אותה, אך חייה בלעדיה. אני לא מראה לה את רגשותיי, היא לא מראה את שלה. אני מקובעת בעמדותיי, היא לא תזוז משלה. היום בו היא לא תהיה יותר מפחיד אותי יותר מכל והיא לא יודעת זאת. היא מעולם לא היתה שלי אך לעולם אהיה שלה. ביתה הוא כבר לא ביתי. היא חיבקה אותי היום, בכיתי אל כתפה. הרגע עבר מהר מדיי, כאילו לא היה. אני אוהבת אותה אבל לא אומרת לה. זו שלעולם לא תהיה שלי - אינני מכירה אותה. אינני יודעת אם היא קיימת או שמא בבוקר חלפה על פניי. היא חלום, משהו נסתר. פיתוי. משהו מחוץ להישג יד. משהו אסור. היא בגדר אולי. יש ואיתה יהיה יותר טוב, יש ויהיה פחות. לעולם לא אדע אותה. לעולם לא אדע היכן ביתה. אחותי. אינני מכירה אותה. בחושבי עליה עולה דמות אחת בראשי: ילדה עם שיער שחור, ארוך וסתור, פרצוף זועף. עיניים כחולות - כפי שהיא נראית במיליון תמונות ילדות. אני לא זוכרת אותה מחייכת. אני תמיד נמצאת בקצה הצלפת לשונה. היא צעירה ממני והיא שונה ממני כפי שהטוב שונה מהרע. חלקתי איתה הרבה רגעים: גירושיי הורינו, מעבריי דירה, תקציב דל וחדר. הייתי מעבר לדלת כשהפילה את עוברה לפני הצבא. אני לא יודעת לאיפה מקרים אלו לקחו אותה, אני רק יודעת שאני פה בשבילה. היא לעולם לא תקבל את ביתי כביתה. אלו הנשים בחיי, בין אם מילאו תפקיד בעבר, ממלאות בהווה או ימלאו בעתיד. אני אוהבת כל אחת מהן - הן חלק ממה שאני. זו שהלכה - היא סבתי שנפטרה לפני שלושים יום. זו שהיתה - היא חברה שאיבדתי ללא נודע. זו שאיתי - בת זוגתי איתה אני חולקת את חיי. זו שמעולם לא היתה שלי - היא אימי. זו שלעולם לא תהיה שלי - היא הבחורה מעבר לכביש, ואחותי...
