אני יודעת בדיוק על מה אתן מדברות...
אני לא יכולה להגיד שזה היה הרבה שונה אצלנו לקראת השנה. העניין היה שזו הייתה הצעה של אחת החברות, והאמת היא שהחברות רצו לעשות ערב כזה מיד בתום השלושים, וזו הייתה הצעה שלי לדחות את זה לשנה. פשוט חשבתי שזה יותר מדי עמוס לדחוס כל מיני ארועים כאלו תוך חודשיים, מה גם שבחודשיים הראשונים לא ממש מעכלים את כל מה שקרה, רציתי לתת להכל יותר זמן לשקוע. מה גם שתיארתי לעצמי שיווצר מרחק שכזה לאחר שנה, אז חשבתי שזה יהיה מן דבר שקצת יחבר את כולם מחדש. וזה באמת קרה: הרבה חברות נעלמו, גם אחת שהייתה חברה די טובה, אבל לאזכרה ולערב לזיכרה כולן הגיעו. מבחינת ההשקעה בערב, זו לא הייתה עבודה קשה מדי: הכנו קצת כיבוד סימלי ושתיה קלה, ארגנו מצלמת וידאו מחברים והחברות דאגו "להעביר קשר" בניהן כך שיותר מדי טלפונים לא היו לנו לעשות. לא היו הרבה תכנונים והכנות, הערב פשוט יצר את עצמו באיזשהו אופן... וגם שנפגשים: פשוט מתיישבים ומתחילים לדבר לפי הסדר, במעגל... אני מנסה להסתכל על הכל גם מפרספקטיבה של החברות של אמא: בסך הכל, הן היו חברות שלה, ולא שלי. הן התנתקו כי פשוט מעולם הקשר שלהן לא היה איתנו. אמנם הרבה פעמים חבל לי על קשרים שלא נשמרים, אבל אני יודעת שגם להן זה מאוד כואב, וזו אחת הסיבות לכך שלא שומרים על קשר, לדעתי. והאמת היא, שביום חמישי האחרון הייתה לנו עוד אזכרה. שנתיים עברו. גם אני וגם אבא שלי הופתענו מכמות האנשים שהגיעו. לא כמו לשנה, אבל היו שם בערך 30 אנשים, אפילו שלרובם אמרנו שלא ממש חייבים להגיע, זו רק אזכרה, הם הגיעו. אולי לא שומרים על קשר, אבל פעם בשנה נראה שכן חושבים על אמא. אז נראה לי שגם אם קשה, שווה לעשות את הטלפון הזה. אזכרה יכולה לתת אפשרות לעשות ולהגיד את מה שבמהלך כל השנה קשה. ובסופו של דבר, מי שעוזר לי להתמודד עם הכל הם החברים שלי, ולא של אמא, ולא המשפחה שלה ולא אף אחד אחר. החברים שלי. הם שם בשבילי, והם תמיד יהיו, אפילו שיש בניהם כאלו שלא ממש הכירו את אמא שלי, הם מכירים אותי וזה מה שחשוב לי. אולי בגלל זה פחות כואב שלי על קשרים עם חברות של אמא שלי שהתנתקו, כי בסך הכל יש לי לאיפה להפנות את הכאב שצריך, גם אם לקח לי הרבה זמן להבין את זה.. יש לי שישה חברים ממש טובים שרק להם אמרתי על האזכרה וכולם הגיעו. גם מרחוק מאוד, אפילו שאמרתי שהם ממש ממש לא חייבים. זה מה שבאמת עשה לי טוב, ולא החברות של אמא. כי בסך הכל, אלה החיים שלי שאני חיה עכשיו, לא? איזה מונולוג יצא לי.... אפילו שלא תכננתי. טוב נו, את הדברים האלה אי אפשר לתכנן, נכון?
