הנה זה בא3
New member
הנסיך בן 4 (1)
הנסיך שלי בן ארבע היום. ילד הפלא, הבן יקיר לי.... ארבע שנים מהיום פחות שישה שבועות, בתחילת שבוע 23 חזרתי מהעבודה ונתפסו לי הרגליים, משהו לא כרגיל, החלטתי שבטח זה כי היה לי יוםקשה ולא אכלתי מספיק, אז הכנתי לי שקשוקה, טחנתי אותה עם שתי פיתות וחצי, זה לא עזר הרבה והסתובבתי חצי ללה עד שנרדמתי. למחרת יום שישי, עדיין היתה לי הרגשה מוזרה אבל לא ידעתי מה בדיוק לא בסדר, גם לא ממש כאב לי כלום, באחת עשרה וחצי כשהלכתי להביא את הגדולה ( אז בת שנתיים בדיוק..)מהגן, כבר היה לי ברור שמשהו מאוד לא בסדר. אמרתי לבעלי שנוסעים למיון, הספקנו עוד לקלח אותה ולארוז לה תיק לשבת ולהוריד אותה בדרך אצל ההורים. במיון יולדות שאלו אותי איפה הייתי? "גברת, יש לך צירים סדירים. 4 ליטר של נוזלים אח"כ, פרסולט , אינדומד וצלסטון זה הפסיק ונשארתי לאשפוז בשבת. עד היום אני שומרת את עטיפת המסטיק שעליה בעלי רשם במהירות מה הוא צריך להביא לי מהר מהבית לפני שבת ( אנחנו דתיים) וכמובן שמהלחץ הוא שכח כמעט את הכל. ביום ראשון שחררו אותי למנוחה בבית, ביום שהי שוב כאב לי וקופרמינץ שהוא הרופא המטפל שלי אמר לי לבוא מייד להיבדק בלי תור. בדק, עשה U.S ואמר שהכל בסדר, חזרתי הביתה, למחרת יום שלישי, שוב הרגשתי בערב לא טוב אז החלטתי ללכת לישון מוקדם. בדרך עצרתי לעשות פיפי לפני השינה וגיליתי שאני מדממת, התקשרתי לקופרמינץ בהיסטריה והוא אמר לי לארוז תיק ולהגיע למיון מייד כי אני לא חוזרת הביתה. במיון באמצ חיכתה לי רופאה שבדקה אותי בהוראתו מהר מחוץ לתור. "הכל בסדר, צוואר סגור, אין פתיחה או מחיקה" היא אמרה. ומה עם מוניטור אני שואלת? לא צריך היא עונה לי, התעקשתי אני שבוע 23+5, עשר דקות אחר כך וכבר כל צוות חדר לידה היה סביבי. הלילה הזה נגמר בחדר לידה ולאחר שעות של ניסיונות הצירים פסקו ולקראת הבוקר נשלחתי למחלקת היי-ריסק לשבועיים אשפוז לפחות. יומיים אחר כך בשבוע 24+1, נשלחתי לU/S ביקורת באשפוז. זה הרגע שאני לעולם לא אשכח כל חיי. הרופא שבדק אותי שם את המתמר על הבטן, הסתכל עלי בבהלה, שוב על המכשיר, שוב עלי, והוציא את הפלאפון שלו מהכיס..שמעתי מהצד השני את הרופא שלי אומר לו "אניבאמצע ישיבה" והוא אומר לו "תרוץ, אין לה בכלל,בכלל מים, התינוק דבוק לשליה", מרגע זה כל מה שאני זוכרת הוא בכי היסטרי ורעד. הייתי לבד, בעלי היה בעבודה, סה"כ שלחו אותי מהמחלקה לבדיקת מעקב, ואני רועדת ובוכה בהיסטריה שאני לא רוצה שיצילו לי את הילד, אני רוצה הפסקת הריון ועכשיו. אני אחות ומבינה היטב מה המשמעות של ילד בשבוע 24+1. הרפוא שלי מסביר שאני יודעת בגלל שאני אחות שאי אפשר, עברנו את גבול החיים ומתקשר בעצמו לבעלי שיגיע מייד. משלב זה אני נכנסת לשירה נוקשה, עם רגליים למעלה במחלקה חמישה שבועות ארוכים. אפילו לאכול בישיבה במטה אסור, רק חצי שכיבה עם מגש, ירידה רק לשירותים ומקלחת פעם ביום עשר דקות. העובר בסדר רוב הזמן, אבל אנחנו כל הזמן בחרדה, אף אחד בעצם לא יודע מה קורה שם בפנים והאם הוא סובל.שעות שאני מחוברת למוניטור,כל פעם כמה שעות במקום עשרים דקות כי יש צירים היסטריים, ולי עושים 3 פעמים ביום מוניטור.המזל הוא שאני "צנועה" כל הצירים האלה לא גורמים לפתיחה, הכל סגור. 5 פעמים במהלך השבועות האלה מריצים אותי לדר ליה, פעם ירידה בדופק העובר, פעם פתאום דימום מסיבי, ותמיד זה קורה עשר דקות אחרי שבעלי בדיוק הולך, הוא כבר מפחד בסוף הערב ללכת הביתה... במוצאי שבת אחרי 5 שבועות מסויטים ( וכל זה בלי לדבר שבבית יש ילדה בתשנתיים שלא מבינה למה אמא נעלמה לה) התחלתי לבכות מכאב, בעלי נבהל ורופא הגיע לבדוק אותי, שאל אם כואב נורא או שאני כבר ממש כבר לא יכולה לסבול, בגלל שאין מיים לא בדקו אותי וגינלית כמעט כל התקופה כדי לא לגרום לזיהום. אני אומרת שאני לא יכולה והוא בודק.. 3.5 פתיחה, זהו הגענו לנקודת האל חזור. אנחנו מועברים שוב לחדר לידה כשהפעם ברור לי שזהו,יולדים. העסק בקושי זז, אבל אני כבר עם פתיחה ואפידורל אז אי אפשר להחזיר אותי למחלקה, וככה אנחנו מתייבשים בחדר לידה ממוצש ועד רביעי בבוקר. בלידת פג אם המוניטור של הדופק העוברי תקין, אף אחד לא ממהר... ברביעי אני אומרת למילדת שאני מרגישה משהו זז. היא בודקת ואומרת שזהו, עשר פתיחה ואפשר ללחוץ. הודעתי שעד שאני לא רואה את צוות הפגיה בעיניים שלי אני לא לוחצת. אני רוצה לראות את רופא הפגיה בחדר. בדיוק איך שהוא מגיע ותוך כדי בדיקה וגינלית של רופאת חדר לידה, אני מרגשיה פתאום שאני חייבת ללחוץ ונעם פשוט מחליק לו החוצה בלחיצה אחת בלי שאפילו הספיקו להרים לי רגליים ובבכי נוראי שלי, לא מהכאב, אלא מהידיעה שחיי הולכים להשתנות.
הנסיך שלי בן ארבע היום. ילד הפלא, הבן יקיר לי.... ארבע שנים מהיום פחות שישה שבועות, בתחילת שבוע 23 חזרתי מהעבודה ונתפסו לי הרגליים, משהו לא כרגיל, החלטתי שבטח זה כי היה לי יוםקשה ולא אכלתי מספיק, אז הכנתי לי שקשוקה, טחנתי אותה עם שתי פיתות וחצי, זה לא עזר הרבה והסתובבתי חצי ללה עד שנרדמתי. למחרת יום שישי, עדיין היתה לי הרגשה מוזרה אבל לא ידעתי מה בדיוק לא בסדר, גם לא ממש כאב לי כלום, באחת עשרה וחצי כשהלכתי להביא את הגדולה ( אז בת שנתיים בדיוק..)מהגן, כבר היה לי ברור שמשהו מאוד לא בסדר. אמרתי לבעלי שנוסעים למיון, הספקנו עוד לקלח אותה ולארוז לה תיק לשבת ולהוריד אותה בדרך אצל ההורים. במיון יולדות שאלו אותי איפה הייתי? "גברת, יש לך צירים סדירים. 4 ליטר של נוזלים אח"כ, פרסולט , אינדומד וצלסטון זה הפסיק ונשארתי לאשפוז בשבת. עד היום אני שומרת את עטיפת המסטיק שעליה בעלי רשם במהירות מה הוא צריך להביא לי מהר מהבית לפני שבת ( אנחנו דתיים) וכמובן שמהלחץ הוא שכח כמעט את הכל. ביום ראשון שחררו אותי למנוחה בבית, ביום שהי שוב כאב לי וקופרמינץ שהוא הרופא המטפל שלי אמר לי לבוא מייד להיבדק בלי תור. בדק, עשה U.S ואמר שהכל בסדר, חזרתי הביתה, למחרת יום שלישי, שוב הרגשתי בערב לא טוב אז החלטתי ללכת לישון מוקדם. בדרך עצרתי לעשות פיפי לפני השינה וגיליתי שאני מדממת, התקשרתי לקופרמינץ בהיסטריה והוא אמר לי לארוז תיק ולהגיע למיון מייד כי אני לא חוזרת הביתה. במיון באמצ חיכתה לי רופאה שבדקה אותי בהוראתו מהר מחוץ לתור. "הכל בסדר, צוואר סגור, אין פתיחה או מחיקה" היא אמרה. ומה עם מוניטור אני שואלת? לא צריך היא עונה לי, התעקשתי אני שבוע 23+5, עשר דקות אחר כך וכבר כל צוות חדר לידה היה סביבי. הלילה הזה נגמר בחדר לידה ולאחר שעות של ניסיונות הצירים פסקו ולקראת הבוקר נשלחתי למחלקת היי-ריסק לשבועיים אשפוז לפחות. יומיים אחר כך בשבוע 24+1, נשלחתי לU/S ביקורת באשפוז. זה הרגע שאני לעולם לא אשכח כל חיי. הרופא שבדק אותי שם את המתמר על הבטן, הסתכל עלי בבהלה, שוב על המכשיר, שוב עלי, והוציא את הפלאפון שלו מהכיס..שמעתי מהצד השני את הרופא שלי אומר לו "אניבאמצע ישיבה" והוא אומר לו "תרוץ, אין לה בכלל,בכלל מים, התינוק דבוק לשליה", מרגע זה כל מה שאני זוכרת הוא בכי היסטרי ורעד. הייתי לבד, בעלי היה בעבודה, סה"כ שלחו אותי מהמחלקה לבדיקת מעקב, ואני רועדת ובוכה בהיסטריה שאני לא רוצה שיצילו לי את הילד, אני רוצה הפסקת הריון ועכשיו. אני אחות ומבינה היטב מה המשמעות של ילד בשבוע 24+1. הרפוא שלי מסביר שאני יודעת בגלל שאני אחות שאי אפשר, עברנו את גבול החיים ומתקשר בעצמו לבעלי שיגיע מייד. משלב זה אני נכנסת לשירה נוקשה, עם רגליים למעלה במחלקה חמישה שבועות ארוכים. אפילו לאכול בישיבה במטה אסור, רק חצי שכיבה עם מגש, ירידה רק לשירותים ומקלחת פעם ביום עשר דקות. העובר בסדר רוב הזמן, אבל אנחנו כל הזמן בחרדה, אף אחד בעצם לא יודע מה קורה שם בפנים והאם הוא סובל.שעות שאני מחוברת למוניטור,כל פעם כמה שעות במקום עשרים דקות כי יש צירים היסטריים, ולי עושים 3 פעמים ביום מוניטור.המזל הוא שאני "צנועה" כל הצירים האלה לא גורמים לפתיחה, הכל סגור. 5 פעמים במהלך השבועות האלה מריצים אותי לדר ליה, פעם ירידה בדופק העובר, פעם פתאום דימום מסיבי, ותמיד זה קורה עשר דקות אחרי שבעלי בדיוק הולך, הוא כבר מפחד בסוף הערב ללכת הביתה... במוצאי שבת אחרי 5 שבועות מסויטים ( וכל זה בלי לדבר שבבית יש ילדה בתשנתיים שלא מבינה למה אמא נעלמה לה) התחלתי לבכות מכאב, בעלי נבהל ורופא הגיע לבדוק אותי, שאל אם כואב נורא או שאני כבר ממש כבר לא יכולה לסבול, בגלל שאין מיים לא בדקו אותי וגינלית כמעט כל התקופה כדי לא לגרום לזיהום. אני אומרת שאני לא יכולה והוא בודק.. 3.5 פתיחה, זהו הגענו לנקודת האל חזור. אנחנו מועברים שוב לחדר לידה כשהפעם ברור לי שזהו,יולדים. העסק בקושי זז, אבל אני כבר עם פתיחה ואפידורל אז אי אפשר להחזיר אותי למחלקה, וככה אנחנו מתייבשים בחדר לידה ממוצש ועד רביעי בבוקר. בלידת פג אם המוניטור של הדופק העוברי תקין, אף אחד לא ממהר... ברביעי אני אומרת למילדת שאני מרגישה משהו זז. היא בודקת ואומרת שזהו, עשר פתיחה ואפשר ללחוץ. הודעתי שעד שאני לא רואה את צוות הפגיה בעיניים שלי אני לא לוחצת. אני רוצה לראות את רופא הפגיה בחדר. בדיוק איך שהוא מגיע ותוך כדי בדיקה וגינלית של רופאת חדר לידה, אני מרגשיה פתאום שאני חייבת ללחוץ ונעם פשוט מחליק לו החוצה בלחיצה אחת בלי שאפילו הספיקו להרים לי רגליים ובבכי נוראי שלי, לא מהכאב, אלא מהידיעה שחיי הולכים להשתנות.
