הניתוח עבר בשלום
אחרי שהבנו שאין מנוס מניתוח וכי שהניתוח שהוצע לנו הוא הנכון עבור אמא חתמתי על ההסכמה ואמא הועברה לחדר ניתוח. היא צעקה והיתה מבועתת. לא אמרתי לה שהיא הולכת לניתוח אלא לחדר, כמו חדר שעושים גבס שיתקנו לה את הרגל השבורה. כשהיא היתה נסערת וקיללה עצמה ששברה את הרגל התחלתי לשיר איתה את השיר מהילדות " שני חברים הלכו בדרך" ואמא שרה איתי בקול, בעיקר את הסוף "לא נורא חבר ישנן צרות גדולות יותר" לפני הכנסתה לניתוח שרתי לה והחזקתי את ידה. עד שנרגעה. המרדים שוחח איתי והציע הרדמה בחלק גוף התחתון שיקטין את הסיכון שיש. הסכמתי ואכן הכל הלך תקין. אמא היתה רגועה אחרי הניתוח, רוב הערב והלילה ישנה , כל עוד לא התקרבו לה לרגל. היא כל הזמן קראה לי ושאלה איפה היא? ולמה היא בבית חולים? וכשאמרתי ששברה את הרגל היא החלה כל פעם לצעוק. אז התחלתי לשיר לה על יונתן הקטן.... ששבר את הרגל. בשינוי מילים "היא נפלה מהמיטה ושברה את הרגל" ואמא שרה וצחקה. הבוקר ניסו להוריד אותה מהמיטה אבל היא היתה חלשה מידי והוחלט לתת לה עוד יום להתאושש. כן הוחלט להשאיר עוד יום את הקטטר כדי שלא יצטרכו להחליף טיטול ולהכאיב לה. אמא לא מתלוננת על הקטטר ולדעתי לא חשה בו. לגבי השיקום, כל דבר בעיתו. נחכה ונלך עם הצוות הרפואי כי הם מעולים ויודעים את מלאכתם. היה לי היום עימות עם חברת השכרת הטלוויזיה. ביקשתי להביא לאמא טלוויזיה והיתה בעיה של תשתית ורצו שהיא תעבור חדר אחי ואני השתוללנו מכעס. בסופו של דבר באו בצהריים והכינו תשתית והרכיבו טלוויזיה. היה לי חשוב לא רק כי היא רתוקה למיטה ולא יכולה ללכת לחדר האוכל, אלא כי היא נמצאת בסביבה לא מוכרת ומפחידה, הרעשים, בדיקות הדם ( הסוכר שלה גבוה מאוד והיא מקבלת אינסולין) והיה לי חשוב שיהיה לה משהו מוכר משיגרת ימיה בבית ובמרכז היום. וצדקתי. היא זרחה כשהרכיבו טלוויזיה ביקשה את האוזניות התמקדה בטלוויזיה ולא התייחסה אלינו. זה הרגיע אותה. עשינו את הצעד הראשון והקשה ועכשיו נמשיך בקצב המתאים לאמא עד לחזרה הביתה כשהמוטו לתת לה מה שצריך אבל לא לגרום לה סבל מיותר, כמו לנסות לשקם הליכה שזה לא אפשרי ולא שווה את הסבל הכרוך. לטפס על האוורסט היא כבר לא תטפס מבחינתי אם תסע על גלגלים חזרה למרכז היום ניצחנו!!!!
אחרי שהבנו שאין מנוס מניתוח וכי שהניתוח שהוצע לנו הוא הנכון עבור אמא חתמתי על ההסכמה ואמא הועברה לחדר ניתוח. היא צעקה והיתה מבועתת. לא אמרתי לה שהיא הולכת לניתוח אלא לחדר, כמו חדר שעושים גבס שיתקנו לה את הרגל השבורה. כשהיא היתה נסערת וקיללה עצמה ששברה את הרגל התחלתי לשיר איתה את השיר מהילדות " שני חברים הלכו בדרך" ואמא שרה איתי בקול, בעיקר את הסוף "לא נורא חבר ישנן צרות גדולות יותר" לפני הכנסתה לניתוח שרתי לה והחזקתי את ידה. עד שנרגעה. המרדים שוחח איתי והציע הרדמה בחלק גוף התחתון שיקטין את הסיכון שיש. הסכמתי ואכן הכל הלך תקין. אמא היתה רגועה אחרי הניתוח, רוב הערב והלילה ישנה , כל עוד לא התקרבו לה לרגל. היא כל הזמן קראה לי ושאלה איפה היא? ולמה היא בבית חולים? וכשאמרתי ששברה את הרגל היא החלה כל פעם לצעוק. אז התחלתי לשיר לה על יונתן הקטן.... ששבר את הרגל. בשינוי מילים "היא נפלה מהמיטה ושברה את הרגל" ואמא שרה וצחקה. הבוקר ניסו להוריד אותה מהמיטה אבל היא היתה חלשה מידי והוחלט לתת לה עוד יום להתאושש. כן הוחלט להשאיר עוד יום את הקטטר כדי שלא יצטרכו להחליף טיטול ולהכאיב לה. אמא לא מתלוננת על הקטטר ולדעתי לא חשה בו. לגבי השיקום, כל דבר בעיתו. נחכה ונלך עם הצוות הרפואי כי הם מעולים ויודעים את מלאכתם. היה לי היום עימות עם חברת השכרת הטלוויזיה. ביקשתי להביא לאמא טלוויזיה והיתה בעיה של תשתית ורצו שהיא תעבור חדר אחי ואני השתוללנו מכעס. בסופו של דבר באו בצהריים והכינו תשתית והרכיבו טלוויזיה. היה לי חשוב לא רק כי היא רתוקה למיטה ולא יכולה ללכת לחדר האוכל, אלא כי היא נמצאת בסביבה לא מוכרת ומפחידה, הרעשים, בדיקות הדם ( הסוכר שלה גבוה מאוד והיא מקבלת אינסולין) והיה לי חשוב שיהיה לה משהו מוכר משיגרת ימיה בבית ובמרכז היום. וצדקתי. היא זרחה כשהרכיבו טלוויזיה ביקשה את האוזניות התמקדה בטלוויזיה ולא התייחסה אלינו. זה הרגיע אותה. עשינו את הצעד הראשון והקשה ועכשיו נמשיך בקצב המתאים לאמא עד לחזרה הביתה כשהמוטו לתת לה מה שצריך אבל לא לגרום לה סבל מיותר, כמו לנסות לשקם הליכה שזה לא אפשרי ולא שווה את הסבל הכרוך. לטפס על האוורסט היא כבר לא תטפס מבחינתי אם תסע על גלגלים חזרה למרכז היום ניצחנו!!!!
