הנטייה לשלילה

הנטייה לשלילה

מה שהולך להאמר מטה, נכתב מתוך התבוננות אובייקטיבית בסביבה ולא מתוך גישה פסימית כלפי החיים.
תוך כדי התבוננות בעצמי ובאחרים שמתי לב שלאדם יש נטייה ליפול לדברים השליליים של החיים, כלומר, כוחו של הרוע קטלני וחזק פי כמה וכמה מכוחו של הטוב. לדוגמה, מספיק מילה שלילית אחת בשביל לדרדר את מצבו של חולה סופני לפסימיות גמורה ולגרום לו לאבד תקווה..
או שמספיק מעידה קטנה בשביל לשבור את האדם ולהוציא ממנו את כל החשק לעשייה ולחיפוש אחר פיתרון. מאיפה מגיעה כל הפסימיות הזאת? ובכלל תסתכלו על כל האנשים סביבכם, כל אותם הפרצופים החמוצים שפועלים מתוך ההרגלים הישנים כמו רובוטים חסרי חיים שמתוכנתים לקום בבוקר, לנסוע באוטובוס לעבודה, לעבוד 8 שעות ביום, לסיים עבודה, לחזור הבייתה (למשפחה - למי שיש), לצפות מעט בטלויזיה, לאכול וללכת לישון, להתעורר יום למחרת, לנסוע באוטובוס, להתחיל יום עבודה נוסף והגלגל מסתובב סביב עצמו שוב. שגרה מגעילה ומעצבנת, נראה כאילו האנשים מאבדים מעצמם והכל כזה אוטומטי וחוזר על עצמו שלא שמים לב איך החיים נמרחים ואז מגיעה הזיקנה...
לא פלא שהפסיכולוגים זוכים ללקוחות קבועים וממורמרים שלא מוצאים חיים ורק יודעים להתלונן עד כמה החיים שלהם איבדו משמעות וחוסר המוטיבציה מביא בסופו של דבר לדיכאון שיכול להגמר באסון. אפילו שישנם סיטואציות יוצאי דופן בהם קורים דברים חדשים שמעוררים מעט את הנפש וגורמים לעליה במצב רוח, התלהבות והשראה, אך במהרה, המצב חוזר לקדמותו והמזג האפל שוב פעם משתלט על התודעה
למה תמיד הצד השלילי, הפסימי של החיים הוא הדומיננטי? ובכלל, איך זה שמרבית האנשים אינם מוצאים את עצמם מבחינת הקריירה ומונעים ע"י הלחץ החברתי בלי להפעיל שיקול דעת משל עצמם (אינסטינקט העדר)? הרי אם מסתכלים ועורכים השוואה בין החיובי לשלילי בחיי היום יום - הרוע תמיד תופס את החלק המירבי, כלומר תמיד תיהיה הנטייה להתפס ולהמשך לצדדים הפחות יפים של השגרה ולהתעלם מהצדדים היפים של החיים... וכל המרירירות, הרוע, הסבל האנושי, הייאוש והתסכול - מהי מטרת קיומם בעולמנו?? הם אכן תופסים חלק נכבד בחיים ואני מניחה שאצל הטיפוס הלוחם הם מהווים טריגר להשתחרר מכל העוול , אך מה לגבי האנשים הממוצעים? למה הם נבלעים בתוך כל המערבולת הזאת? ואיפה נכנס הרציונאל כאן בכל הסיפור?
 
אם עורכים השוואה - הרוע תמיד..../images/Emo27.gif

מצטטת מתוך דברייך: הרי אם מסתכלים ועורכים השוואה בין החיובי לשלילי בחיי היום יום - הרוע תמיד תופס את החלק המירבי, כלומר תמיד תיהיה הנטייה להתפס ולהמשך לצדדים הפחות יפים של השגרה ולהתעלם מהצדדים היפים של החיים... זה בעצם מסכם את כל מה שכתבת, הלא כן? אז מצטערת אבל לא מסכימה איתך... אם אני מסתכלת על חיי שלי, ועל עוד כמה שאני מכירה לפחות, אני יודעת לספר שלא מעט אנשים חוו קצת מעבר לסבל ולייאוש והתסכול שאת מתארת. אני מכירה אנשים כולל אני, שחוו תהומות שעל פי אותן סטטיסטיקות אמורים היו לסיים מינימום במחלקה הסגורה של בית החולים לחולי נפש, ובמקרה הגרוע בהתאבדות. אלא מה.. נדמה שלעולם קיימות לפחות שתי אפשרויות לראות ולשפוט מצבים.. אחת מהן היא דווקא לחיוב. אותה אחת שאומרת שכל דבר ש"קורה" לנו, בא ללמד אותנו עוד משהו על עצמנו, ובאפשרותנו לבחור לפחות את התגובה שלנו כלפי מצב כזה או אחר, ובמידה שלא ממש מתאים לנו - לשנות. את שואלת מה מטרת הייאוש והסבל, ואני אשאל - מה מטרת השמחה והעונג? אף אחד לא הבטיח לנו גן של שושנים כשהגענו הנה, אבל כן ניתנה לנו האפשרות לבחור, במה את בוחרת? ומה זה אנשים ממוצעים? ומה זה רציונל?
שבוע טוב לכולנו
אגב, קראי את מה שהביאה רותי תחת הכותרת "מה אני בוחר להיות".
 
למעלה