מה שדומה בין הפייבוריטים
השנה - זה הקוליות. גם בלייק וגם מלינדה קולים. לאקישה בתוכנית הראשונה ובאודישנים - כבשה את כולם ולא השאירה סיכוי לאף אחד. מאז החלה היתדרדרות, היא התחילה להתייחס לעצמה ככוכבת הרבה לפני שהפכה לכזו - והקהל קולט את זה. הביצועים שלה היו מעולים לאורך כל העונה ובכ"ז פתאום היא הפכה מהאם החד הורית עם הקול המדהים, הצנועה והשרה בכנות מזהירה (אפשר לשכוח את את השיר בתוכנית הראשונה) - לאישה שעונדת יהלומים, עונה בשנינות לקאוול, עושה טיזינג למצלמה, והולכת עם הקול קצת רחוק מדי. בקיצור - היא החלה להתנהג ככוכבת, גם אםל א ביצ'ית אבל כוכבת והקהל מריחא ת זה מקילומטר - והשנה לא ממש אוהבים את זה. אנחנו שוכחים שיש השנה 3 דיוות - לאקישה, מלינדה וגורדן. שלושתן נראות רע, שלושתן אינן מייצגות את הבלונדה/ ברונטית דקיקה וגבוהה - ובכ"ז שלושתן הובילו. וזה למה? כי השנה אוהבים לראות את האיכויותה קוליות באות עם משהו כנה. בלי פוזות בלי קשקשת בלי גינוני כוכבות. לאקידה נפלה בזה ובגדול.היא הפכה למאמא כזו בטוחה בעצמה מדי, והכנות, האותנטיות של הקול שלה הלכה לאיבוד אל מול מליחנדה וג'ורדן. לעומת זאת מלינדה לאורך כל העונה, שמרה על הצניעות שלה, המשיכה לשיר כנה, נכון, מדוייק ומדהים - לא רק בגלל הקול הבלתי נלאה שלה - אלא בעיקר בגלל צורת ההגשה שלה. היא תמיד נרגשת בצורה מאופקת מביקורת טובה ומביקורת רעה. והקול שלה - תמיד מפתיע איך הוא יואצ מהגוף הקטנטן וחסר הפרופורציות הזה שלא לדבר על הפנים המאוד אל חינניות שלה... בקיצור, הצופה הממוצע מזדהה, לדעתי עם זה שבכלא חד מאיתנו חבוי כישרון גדול ואמיתי, גם מבלי להתעסק פוזות, ביופי בשטחיות ומבלי לעבוד קשה מדי - ייחוד טבעי. זה מה שמלינדה מייצגת ובגלל זה היא נשארת עד הסוף. ג'ורדן זה מקרה דומה, דיווה ילדותית טבעית, מלאת שמחת חיים, משטתה מדי פעם בשטויות אבל סולחים לה. יש לה גוף מצחיק, לא ילדה לא נערה, בטח אל אישה, הכל לא מסתדר, ובכל זאת היא פותחתא ת הפה ואותו ייחוד טבעי סוחף. אין לה גינוני כוכבות, שי לה גינונים של ילדה. והקהל אוהב את זה כי זה אותנטי, זה לא שטחי ולא תעשייתי (כמו שלקישה הפה להיות). לכן לדעתי מהדיוות דווקא שתיהן נשארו. לאקישה- כגודל הציפיות כך באה האכזבה. אם את השיר הראשון של העונה היא היתה עושה בתוכנית האחרונה - ללא הגינונים שניכסה לעצמה - היא היתה מקום בטוח בגמר. אבל סביר שלאקישה של היום היתה צורחת בשיר ההוא, העיניים שלה היו חצי מחייכות ולא באמת כואבות את מילותה שיר. בקיצור לאקישה של סוף העונה התקלקלה, ואילו ג'ורדן ומלינדה רק חשפו יותר ויותר את הצניעות והגמלוניות שלהן - לצד הכישרון. ובלייק - הו מיי גוד (כמאמר ג'ניס ר"ע "חברים") הבחור סו ספיישל. כשהוא חידש את השיר ההוא שכחתי את שמו "הזמן של העונות" או משהו כזה - אני נפלתי. כמה שארם וקסם, וגם בו יש הרבה כנות. ככה סטרייט, בלי גינוני פיל ושות'. רק שהוא לא בא מהמקום של הדיוות והיכולות הווקליות אלא יותר כישרון באמת גדול להפוך שיר ליצירת אומנות יחודית. כל שיר שהוא ביצע (להוציא את לנון) הוא נתן טאץ' ברור של משהו אחר, שונה. גם אם בהתחלה לא ממש ידעו איך אלכול את זה. הוא דווקא יותר מלא בשטיקים, אבל שטיקים איכותיים, לא מלודרמות רגשניות או פלירטוט עם מצלמה- ולכן מוזר, אבל לפי דעתי הסיבה שבגינה הוא ושתי הדיוות ממשיכים הלאה- יותר דומה מאשר שונה - למרות השוני בסגנונות שלהם שהרי שלושתם ללא יואצ מהכלל מביאים הצהרה ברורה, סגנון ישיר ובעיקר כנה של אומנות ולא חינחון ופלירטוט עם הקהל. כולם נאמנים לסגנון הייחודי באופן טוטאלי - לא מנסים לכוונן עצמם, אלא לשיר את האמתש להם - ואין דבר שיותר כובש, מאותנטיות. הקהל של אמריקן איידול לדעתי הפך כל כך בררן שהוא קולט מקילומטר משחק באותניות לעומת אותנטיות של ממש. ולא שמנה אם היא מגיעה בעוצמות קוליות או בריקוד עדין של הצלילים -האותנטיות משותפת לכולם.