מלאכים
במשך עשרות אלפי השנים האחרונות דן האדם בנושא האומונה, גן עדן וגיהנום, אלהים והשטן, בודהה וכו´, וללא להוסיף פאן חדש או לפתוח את הויכוח הזה הייתי רוצה לחלוק משהו. היא תמיד נשארת בחושך, תמיד בצל, לא מראה את פניה. היא לא נותנת אמון, שומרת מרחק ותמיד מביטה בי, משם. היא כ"כ קרובה לנישמתי, ובכל זאת כ"כ רחוקה ממני. היא המלאך שלי, הרי מלאכים לא נועדו לעינינו. מלאכים לא נועדו להיות קרוב, הם תמיד דוחיפ מרחוק, מחזקים כשצריך. כשהדמעות בעיניך הופכות לפירורים מנשמתך, אשר מפרקים אותה מבפנים ולא נותנים לה מנוח. המלאך שלך יהיה זה שירגיע אותך, זה שבאהבה ואמון יחיה את נשמתך, ירפאה. המלאכים מסתובבים סביבינו תמיד, חלקינו אפילו מלאכים, פשוט לא מודעים לזה. מה, אם כן מפרידם מבני האדם? מה עושה מלאך? המלאך הוא האדם אשר מאמין באמת שלו, אדם אשר מוכן לתת בידיעה שמה שיקבל בתמורה הינו אהבה. מלאך הוא אותו אדם אשר מדבר, וכשהוא מדבר, המילים נחרטות על לוח נשמתך לנצח. מלאך הוא אם שבכל רגע נתון מחזיק את ידיו בנשמתך. הוא האדם שאם יצא לך לחבק בסוף, אם יצא לך להביע כלפיו את אהבתך, אזי אתה האדם המאושר בעולם. המלאך שלך אולי במרחק עשרות אלפי קילומטרים ממך, אך אתהת מיד מרגיש אותו, והוא תמיד איתך, תמיד בלבך, תמיד בנשמתך. תפתח את הלב, תואהב באמת, ואולי תתגלה כמלאך. אולי, רק אולי, תוכל למצוא את אותו אדם, עם צל השוכן בנשמתו, ולהושיט יד לשם, לקחת את הצל ולמלא אותה נשמה תועה באהבה, באמונה, בתקווה. אני הייתי אחת מאותן נשמות תועות, צל. אני הרגשתי את האפילה מכרסמת בי, קורעת את נשמתי עם כל יום, עם כל נשימה. הרגשתי את מחוגי השעון נועצים בליבי אלפי מחטים בלתי נראות עם כל תיקתוק, עד אשר המלאך שלי הגיע. המלאך שלי, האור שלי, אני רוצה שתדעי. אני רוצה שתדעי שנאי אוהב אותך, שהצלת את הנשמה שלי, ואת תמיד לוקחת חלק ממנה איתך, חלק ששומר עליך, כי אני תמיד שומר עליך מכאן, אולי לא מלאך, אבל תמיד שומר, תמיד מגן, תמיד איתך...