הנה משהו חדש...
החלטתי קצת לחסוך לכם כסף, אז הנה... אז קבלו את הספר על חייו של בוב (נסטה) מארלי – הנכתב ע"י אמו סדלה מארלי בוקר. בהודעות הבאות אני אתן רק את מה שקשור לבוב מארלי. בוב מארלי \ סדלה מארלי בוקר תרגום לעברית: גיל בונשטיין. ----------------------------------------- פרק 1 - סיפור חיי, ככל סיפור חיים, הוא רצף של רגעים נפרדים. חלקם מופלאים, מרביתם שגרתיים \ ומיעוטם, נוראיים. אחד הרגעים הנוראיים, הגיע בערב קיץ בשנת 1977, כשקיבלתי שיחת טלפון בלתי צפויה מבני, בוב מארלי. אני הייתי בווילמינגטון, דאלוור, עסוקה בהכנת ארוחת הערב, כשהטלפון צלצל. זה היה בוב, שצלצל מאנגליה. הקול שלו רעד, כשסיפר לי שעבר בדיקה רפואית, והממצאים מצביעים על סרטן בבוהן . הוא אמר: "אימא, מעולם לא עוללתי כל רע לאיש, מעולם לא פגעתי באף אחד, למה ג´ה הביא עליי סרטן?" לאחר ההלם הראשוני, ניסיתי לתת לו תשובה. עניתי: "אני לא יודעת, נסטה, ג´ה מעניש גם את אלה שהוא אוהב." דיברנו עוד כעשר דקות. נסטה היה מודאג, מכיוון שהרופא באנגליה המליץ לו לקטוע את הרגל. הוא לא ידע איך יוכל להופיע בלי רגל, ואני ניסיתי להרגיע אותו ולעודד את רוחו. כשהסתיימה השיחה, נותרתי מבולבלת, חרדה, ולבי כבד עליי. סרטן לנסטה? לבני? בני, הידוע לעולם בתור בוב מארלי, אך אני, מלידתו, מכנה אותו נסטה. נסטה, שפירושו "השליח", נולד עם שיר בלב, והעולם כולו אהב אותו ואת המוסיקה שלו. הוא היה איש צעיר בשיא תהילתו. איך יכול להיות שהוא חולה בסרטן? ואיך יכול הסרטן לתקוף חלק כה קטן וחלוש, כמו בוהן הרגל? עם המועקה החדשה הזו בלבי, חזרתי לבשל את ארוחת הערב - שעועית לימה ואורז - לריצ´רד, פרל ואנתוני, שלושת ילדיי האחרים. סרטן לנסטה? בלתי אפשרי. בעולם אני מוכרת כאימא בוקר – מדה בוקר – במבטאם של הג´אמייקנים. לאורך 69 שנות מסע חיי, רבים ראו בי אם. ובכן, כל אם מתחילה כנערה, וכל נערה מתחילה את חייה כילדה. חיי החלו בשנת 1926. נולדתי בחיקם של הרי ג´מייקה, במחוז ניין-מיילס, בחבל סנט-אן, שם התגוררה משפחתי זה דורות רבים. זהו חבל ארץ שלילותיו ערפיליים וקרירים, וימיו חמים. גשמי הצהרים, מכבדים בנדיבות את מדרונות ההרים במים, כך שלאן שמביטים, הגבעות והמדרונות, מכוסים ביערות סבוכים וירוקים. כביש עפר מתפתל דרך המחוז, ומחבר את ניין-מיילס עם הכפרים שבהרים, עם העמקים, ועם קו החוף של ג´מייקה. אנשי המחוז נמשכו אל פוריותם של מורדות ההרים. בעלי החיים שמגדלים כאן, הם בעיקר תרנגולות, עזים וחזירים, ועל גבי המדרונות המדורגים, צומחים בטטות, תירס ועוד מיני ירקות, למאכל, או למכירה בשווקים. מרבית הבתים נבנו על מדרונות ההרים, אבל חלקם מוקמו על פסגות הגבעות, שם נושבת בלילות בריזה קלילה. הבתים הצנועים, בנויים עץ, טיח ואבן, רכובים על שיפולי ההר. מקור האור היחידי בבתים, הוא מנורות נפט, וליד כל אחד מהם בנוי מאגר לאיסוף מי גשמים. בתקופות יובש, נהגנו לרדת אל העמק עם ג´ריקנים, אותם נשאנו על ראשינו, למלא מים מן המעיין. באותם ימים, החמור היה הפולקסוואגן שלנו, להובלות ונסיעות באזור, והסוס היה הקאדילק. פרק 2 – במשך המסע היומי שלי לסמיט, התחלתי לשים לב לגבר לבן רכוב על סוס. איש לבן במחוז שלנו לא היה דבר של מה בכך. זה היה מחזה נדיר שמשך את העין. האיש היה מבוגר, בשנות החמישים לחייו. ראיתי אותו רוכב על סוסו, הלוך ושוב בדרכי העפר ובהרים. אמרו שהוא קצין בצבא מהמושבה בריסט, שאחראי על מדידת קרקעות השייכות לממשלה באזור הקרוי ג´ון ויליאמס, שנועדו לחלוקה לחיילים וותיקים. גילינו שהוא ג´מייקאי לבן ממחוז קלרנדון וששמו נורוול סנט-קלייר מארלי, אבל כולם קוראים לו הקפטן. הקהילה שלנו הייתה כה קטנה שכולם הכירו זה את זה באופן אישי, או מסיפורים ורכילויות שנפוצו במחוז מפה לאוזן. מבלאנש, אחת מנשותיו של אבי, שמעתי סיפור משעשע על הקפטן. היא אמרה: שהקפטן הביא בננה טרופית לאחת הנשים על מנת שתבשל אותה בשבילו. היא פרסה את הבננה לארבע פרוסות והחזירה לו שלוש. לדברי בלאנש, לא חלף זמן רב, והקפטן שב לביתה בדהרה, ותבע את הפרוסה הרביעית. כולנו צחקנו כששמענו את הסיפור על קמצנותו של הקפטן. אולם, לאחר זמן הסתבר לי, כי למעשה, היה הקפטן איש טוב ונדיב, והסיפור, שנלחש כדי ללעוג לו, היה, כפי הנראה, שקרי. עד היום התושבים הכפריים בג´מייקה מבלים את לילותיהם הארוכים בבטלה וממציאים סיפורים איש על רעהו. הג´מייקאים מאמינים באמרה: "אם זה לא היה כך בדיוק, אז זה בטח היה דומה." ברגע שבו סיפור מתחיל לעבור ממרפסת למרפסת, סופו שימינו לו. למוניטין, או למעמדו של האיש עליו מרכלים, אין כל חשיבות. קשה מאוד להימנע מרכילות בג´מייקה. פעם אחת, מאוחר בלילה, זחלתי החוצה ממיטתי, טיפסתי יל המדרון בחשכה השחורה כזפת, כיוונתי את עצמי לאור הכוכבים, וגמלתי לו ביקור חצות. העברתי כמעט את כל הלילה במחיצתו. בבוקר, חזרתי הביתה והתגנבתי למיטתי, לפני שמישהו הספיק להתעורר. בביתי, איש לא ידע, לא ראה ולא חשד בכלום. הלילה עם הקפטן היה הלילה הראשון שלי עם גבר. "סידי," שאל אותי פופא (אבא), "את אוהבת את הקפטן?" "כן אדוני," לחשתי. "קפטן," שאל אבא ביובש, "אתה אוהב את סידי?" קפטן ענה בחיוב. פופא שאל אותו אם הוא מתכוון לשאת אותי לאישה, אבל הקפטן אמר שכעת הדבר בלתי אפשרי. פופא הסכים אתו ואמר שאני צעירה מדי. "בסדר," הכריז, "סידי שלך מעכשיו. היות שהיא אוהבת אותך ואתה אוהב אותך, אתה אחראי עליה. אתה מבין?" הקפטן סימן שהכל מובן. "היא תמשיך לחיות תחת קורת הגג שלי ואני אספק לה אוכל," המשיך פופא, "היא יכולה להישאר כאן, אבל כל השאר באחריותך. הבנת?" קפטן אמר שהוא מבין. מאותו הרגע, בזכות אחיותיי הרכלניות, ידע כל המחוז, שבגיל 16, אני כבר אישתו של הקפטן נורוול סנט-קלייר מארלי.
החלטתי קצת לחסוך לכם כסף, אז הנה... אז קבלו את הספר על חייו של בוב (נסטה) מארלי – הנכתב ע"י אמו סדלה מארלי בוקר. בהודעות הבאות אני אתן רק את מה שקשור לבוב מארלי. בוב מארלי \ סדלה מארלי בוקר תרגום לעברית: גיל בונשטיין. ----------------------------------------- פרק 1 - סיפור חיי, ככל סיפור חיים, הוא רצף של רגעים נפרדים. חלקם מופלאים, מרביתם שגרתיים \ ומיעוטם, נוראיים. אחד הרגעים הנוראיים, הגיע בערב קיץ בשנת 1977, כשקיבלתי שיחת טלפון בלתי צפויה מבני, בוב מארלי. אני הייתי בווילמינגטון, דאלוור, עסוקה בהכנת ארוחת הערב, כשהטלפון צלצל. זה היה בוב, שצלצל מאנגליה. הקול שלו רעד, כשסיפר לי שעבר בדיקה רפואית, והממצאים מצביעים על סרטן בבוהן . הוא אמר: "אימא, מעולם לא עוללתי כל רע לאיש, מעולם לא פגעתי באף אחד, למה ג´ה הביא עליי סרטן?" לאחר ההלם הראשוני, ניסיתי לתת לו תשובה. עניתי: "אני לא יודעת, נסטה, ג´ה מעניש גם את אלה שהוא אוהב." דיברנו עוד כעשר דקות. נסטה היה מודאג, מכיוון שהרופא באנגליה המליץ לו לקטוע את הרגל. הוא לא ידע איך יוכל להופיע בלי רגל, ואני ניסיתי להרגיע אותו ולעודד את רוחו. כשהסתיימה השיחה, נותרתי מבולבלת, חרדה, ולבי כבד עליי. סרטן לנסטה? לבני? בני, הידוע לעולם בתור בוב מארלי, אך אני, מלידתו, מכנה אותו נסטה. נסטה, שפירושו "השליח", נולד עם שיר בלב, והעולם כולו אהב אותו ואת המוסיקה שלו. הוא היה איש צעיר בשיא תהילתו. איך יכול להיות שהוא חולה בסרטן? ואיך יכול הסרטן לתקוף חלק כה קטן וחלוש, כמו בוהן הרגל? עם המועקה החדשה הזו בלבי, חזרתי לבשל את ארוחת הערב - שעועית לימה ואורז - לריצ´רד, פרל ואנתוני, שלושת ילדיי האחרים. סרטן לנסטה? בלתי אפשרי. בעולם אני מוכרת כאימא בוקר – מדה בוקר – במבטאם של הג´אמייקנים. לאורך 69 שנות מסע חיי, רבים ראו בי אם. ובכן, כל אם מתחילה כנערה, וכל נערה מתחילה את חייה כילדה. חיי החלו בשנת 1926. נולדתי בחיקם של הרי ג´מייקה, במחוז ניין-מיילס, בחבל סנט-אן, שם התגוררה משפחתי זה דורות רבים. זהו חבל ארץ שלילותיו ערפיליים וקרירים, וימיו חמים. גשמי הצהרים, מכבדים בנדיבות את מדרונות ההרים במים, כך שלאן שמביטים, הגבעות והמדרונות, מכוסים ביערות סבוכים וירוקים. כביש עפר מתפתל דרך המחוז, ומחבר את ניין-מיילס עם הכפרים שבהרים, עם העמקים, ועם קו החוף של ג´מייקה. אנשי המחוז נמשכו אל פוריותם של מורדות ההרים. בעלי החיים שמגדלים כאן, הם בעיקר תרנגולות, עזים וחזירים, ועל גבי המדרונות המדורגים, צומחים בטטות, תירס ועוד מיני ירקות, למאכל, או למכירה בשווקים. מרבית הבתים נבנו על מדרונות ההרים, אבל חלקם מוקמו על פסגות הגבעות, שם נושבת בלילות בריזה קלילה. הבתים הצנועים, בנויים עץ, טיח ואבן, רכובים על שיפולי ההר. מקור האור היחידי בבתים, הוא מנורות נפט, וליד כל אחד מהם בנוי מאגר לאיסוף מי גשמים. בתקופות יובש, נהגנו לרדת אל העמק עם ג´ריקנים, אותם נשאנו על ראשינו, למלא מים מן המעיין. באותם ימים, החמור היה הפולקסוואגן שלנו, להובלות ונסיעות באזור, והסוס היה הקאדילק. פרק 2 – במשך המסע היומי שלי לסמיט, התחלתי לשים לב לגבר לבן רכוב על סוס. איש לבן במחוז שלנו לא היה דבר של מה בכך. זה היה מחזה נדיר שמשך את העין. האיש היה מבוגר, בשנות החמישים לחייו. ראיתי אותו רוכב על סוסו, הלוך ושוב בדרכי העפר ובהרים. אמרו שהוא קצין בצבא מהמושבה בריסט, שאחראי על מדידת קרקעות השייכות לממשלה באזור הקרוי ג´ון ויליאמס, שנועדו לחלוקה לחיילים וותיקים. גילינו שהוא ג´מייקאי לבן ממחוז קלרנדון וששמו נורוול סנט-קלייר מארלי, אבל כולם קוראים לו הקפטן. הקהילה שלנו הייתה כה קטנה שכולם הכירו זה את זה באופן אישי, או מסיפורים ורכילויות שנפוצו במחוז מפה לאוזן. מבלאנש, אחת מנשותיו של אבי, שמעתי סיפור משעשע על הקפטן. היא אמרה: שהקפטן הביא בננה טרופית לאחת הנשים על מנת שתבשל אותה בשבילו. היא פרסה את הבננה לארבע פרוסות והחזירה לו שלוש. לדברי בלאנש, לא חלף זמן רב, והקפטן שב לביתה בדהרה, ותבע את הפרוסה הרביעית. כולנו צחקנו כששמענו את הסיפור על קמצנותו של הקפטן. אולם, לאחר זמן הסתבר לי, כי למעשה, היה הקפטן איש טוב ונדיב, והסיפור, שנלחש כדי ללעוג לו, היה, כפי הנראה, שקרי. עד היום התושבים הכפריים בג´מייקה מבלים את לילותיהם הארוכים בבטלה וממציאים סיפורים איש על רעהו. הג´מייקאים מאמינים באמרה: "אם זה לא היה כך בדיוק, אז זה בטח היה דומה." ברגע שבו סיפור מתחיל לעבור ממרפסת למרפסת, סופו שימינו לו. למוניטין, או למעמדו של האיש עליו מרכלים, אין כל חשיבות. קשה מאוד להימנע מרכילות בג´מייקה. פעם אחת, מאוחר בלילה, זחלתי החוצה ממיטתי, טיפסתי יל המדרון בחשכה השחורה כזפת, כיוונתי את עצמי לאור הכוכבים, וגמלתי לו ביקור חצות. העברתי כמעט את כל הלילה במחיצתו. בבוקר, חזרתי הביתה והתגנבתי למיטתי, לפני שמישהו הספיק להתעורר. בביתי, איש לא ידע, לא ראה ולא חשד בכלום. הלילה עם הקפטן היה הלילה הראשון שלי עם גבר. "סידי," שאל אותי פופא (אבא), "את אוהבת את הקפטן?" "כן אדוני," לחשתי. "קפטן," שאל אבא ביובש, "אתה אוהב את סידי?" קפטן ענה בחיוב. פופא שאל אותו אם הוא מתכוון לשאת אותי לאישה, אבל הקפטן אמר שכעת הדבר בלתי אפשרי. פופא הסכים אתו ואמר שאני צעירה מדי. "בסדר," הכריז, "סידי שלך מעכשיו. היות שהיא אוהבת אותך ואתה אוהב אותך, אתה אחראי עליה. אתה מבין?" הקפטן סימן שהכל מובן. "היא תמשיך לחיות תחת קורת הגג שלי ואני אספק לה אוכל," המשיך פופא, "היא יכולה להישאר כאן, אבל כל השאר באחריותך. הבנת?" קפטן אמר שהוא מבין. מאותו הרגע, בזכות אחיותיי הרכלניות, ידע כל המחוז, שבגיל 16, אני כבר אישתו של הקפטן נורוול סנט-קלייר מארלי.