"הנה הבן של מנטש"

[elninyo]

../images/Emo19.gifילדים בשואה ../images/Emo16.gif../images/Emo104.gif

" ילדים בשואה כמיליון וחצי ילדים ניספו בשואה. ילדים שלא זכו להגיע לבגרות ולהגשים את זכותם לחיות, לחלום חלומות, לאהוב, לשחק ולצחוק...." גורלו של הילד היהודי בשואה, אם בגטאות, אם ביערות אם במחנות, היה אכזרי וקשה במיוחד. הוריו ומשפחתו הקרובה לא יכלו להעניק לו את הביטחון וההגנה שכל הורה מבקש להעניק לילדו. הילד הקטן לא זכר את החיים שמחוץ לחומה, לא זכה לראות שדה פתוח, עץ מלבלב, אגם מים ובעלי חיים. לא שמע סיפור ולא צלילי שיר הנושאים עמם צהלה ותקווה. הילד והילדה לא הבינו מדוע כולם מתהלכים קודרים, מדוע הכל אסור, ומדוע כל בקשותיהם ותחנוניהם נענים ב"אין" ו"לא".... מדוע קר כל כך והרעב אינו מרפה. נפשם של הילדים יצאה אל מחוזות הילדות ולעיסוקי ילדות רגילים. דוד רובינוביץ' ילד מכפר ליד קילצה שבפולין, עוד הספיק לכתוב ביומנו באוגוסט ‏1940: "במשך ימי המלחמה אני לומד בעצמי בבית. כאשר אני נזכר שהלכתי לבית הספר בא לי לבכות". ילדי הגטאות והמחנות, ככל הילדים, ידעו שעות של עליצות, שובבות ומשחק. די היה בהפוגה קצרה מרעב וממתח ומיד נשמע צחוק צוהל, פרצו קטטות והתגלגלו כדורים עשויים סחבות בד, ובפינות החדרים הצפופים ליטפו ילדות את בובותיהן וסיפרו להן סיפורים על בגדים מהודרים וורדים פורחים בגני ערים בעולם הגדול. יש שילדי הגטו היו לאנשים קטנים שאזרו יוזמה ואומץ ונטלו חלק במאבק על החיים. בקבוצות או בתור יחידים ניסו ילדים לשרוד, אך הגיעו ימים שהיד הרוצחת רדפה והשיגה כל יהודי. ילדים שלא צלחו לעבודות כפייה היו הטרף הראשון. במשלוחים הרבים שכוונו אל מחנות המוות היו רכבות של ילדים - ילדים מלודז', ילדים מפריז וילדים ממקומות אחרים. על אף פעולתה הבלתי נלאית של מכונת ההשמדה סביבם הצליחו אלפי ילדים להינצל. ילדים שמצאו מחסה בבתים של אנשים בעלי מצפון ומוסר, חסידי אומות העולם, או אומצו בידיהם. ילדים שהוחבאו במנזרים, ששרדו יחידים ביערות ובכפרים, נרדפים משוטטים כחיות בר. ילדים נאלצו לשבת בדממה ארוכה מבלי שיוכלו להוציא מפיהם לא קול צחוק ולא קול בכי חודשים ארוכים. לילדים אלה ששרדו היתה השיבה לזהותם היהודית, לחברה ולאמונה בחיים ובאדם רצופה פחדים ומשברים. אך ילדים רבים, רבים כל כך, נחרץ גורלם ולא נשאר איש שיבכה את מותם, ולא נותר זכר לחייהם ולמותם...."

 

[elninyo]

לזכר המשפחה שלא הכרתי /צ'ט פארנטי

לזכר המשפחה שלא הכרתי מאת צ'ט פארנטי כבן להורים ילידי שאלוניקי, שעלו ארצה בשנת 1933 והשאירו את כל משפחתם באירופה, גדלתי על סיפורי המשפחה האבודה שנספתה בשואה. אמי הרבתה לספר על דודי שנותרו בשאלוניקי ובפריז, בין היתר, על גורלם המר של דודי לאון, אישתו בואנה וילדיהם בנימין ואליאן: להציל את הילדים מחבוא נמצא לילדים אצל שכנה, אישה חסידה, שניסתה להציל את בנימין ואליאן מידי הצורר והבטיחה לדאוג לילדים עד יעבור זעם. בעוד המעצר מתבצע על ידי השוטרים הצרפתים "בני התרבות" רצו הילדים אל חלונות דירת השכנה: רצו לראות לאן דוחפים, גוררים, מובילים את ההורים. הילדים, שלחו מבט למטה לחצר אל השוטרים, למטה אל השוטרים הגוזלים את הוריהם. אז נשמעו צעקות ילדים מבועתים, צעקות המפלחות את הלב, צעקות הקוראות להורים "No Papa, No Mama, אל תשאירו אותנו פה". למשמע הצעקות חרצו השוטרים את גורל הילדים ללא היסוס, השוטר הצרפתי בן "התרבות הנאורה" עלה לדירת השכנה לעקור, כן לעקור את הילדים מאותה אישה טובה. לעקור את הילדים ולהביאם למעצר עם ההורים, לעקור, בכדי לא להשאיר עקבות לזוועה, כדי לא לאפשר ל- S.S להענישם על שהשאירו ילדים יהודים מאחור… במחנה המעצר השהייה במחנה המעצר בחוצות פריז, הייתה במקום האיום הנקרא Drancy בבניינים שבנייתם טרם הושלמה, חסרי חלונות ודלתות, באולמות בהן נושבת ללא הרף רוח מקפיאה עם מעט בגדים והרבה חרדה לילות שלמים ללא שינה בקור המקפיא. לאון ובואנה מחבקים את הילדים, בניסיון נואש לנצור ולו מעט מחום גופם. ובמחצית היום, "ארוחת צהרים" בדמות מרק דלוח וחתיכת לחם, אז עוד לא ידעו שהסוף המר קרב, עוד חיכו שהכל יסתיים ויחזרו הביתה, לרחוב Le Goff 5 ואולם אז המסע למחנה המוות רק החל. אושוויץ - סוף כל הדרכים מסע מפרך בקרונות מסע קפואים מהשלג הנערם עליהם, מובלים כבהמות לטבח, כיצורים כבושים בפחית שימורים. ובאושוויץ נחפזו הנאציים, כאילו ידעו שהמלחמה עומדת להסתיים ואילו הם טרם סיימו את מלאכת ה"טיהור" שלהם. מבלי לאבד זמן, החלו מיד בקילוף הבגדים, בליווי צרחות הקלגסים, ריצה המלווה בשאגות אותם חיות - שליחי הצורר, "אל המשרפות", "אל המשרפות, יהודים הורגי האלוקים, אל המשרפות".

 

[elninyo]

מרחבי הנהר מאת גלית חלילי

מרחבי הנהר מאת גלית חלילי מרחבי הנהר השוטפים ארגמן ואפל קסמו של היער הקר, ערמות החציר הטריות, מהבילות בנשימה רצוצה, וכדי החלב, מתוקים וחמים. עמוקים. לא עמוקים דים. ושמיכות הקטיפה של השלג הרך. מלטפות, מעטפות, מישנות באחת. פעמוני נחושת גדולים. מרעשי עולמות בענבלים צרודות ואין מושך בחבל ויש מושך בחבל התליה. כל אהובי המתים געגוע שאין לו קץ ואין לו תכלה. כל אהבותי המתות מחכות בעברו השני של נהר, בצדו האחר של היער הקר, מחכות במתינות ליד קו הזמן בדיוק היכן שהנחתי אותן עד שאבשיל, ואוהב, ואוליד, ואיניק, ואשק, ואמחה, ואיטיב עד שאשוב.

 

[elninyo]

"אמא, ההיית או חלמתי חלום"/../images/Emo63.gif

"אמא, ההיית או חלמתי חלום" מאת שרה עלם עץ חיי, גדל מראשו אל שורשיו. כי עד גיל זמן ילדות, חייתי, הייתי. אבל לא חוויתי, לא חוויתי חיים. זיכרונות הילדות שלי, הם זיכרונות, שאני עצמי שיקמתי אותם. זיכרונות חיי, הם שלי אבל לא משלי. הם, כקרני שמש, המפלחות בין עפאי היער, אבל, רבה יותר החשכה, האפילה. את כל אוצרותי הייתי נותנת, כדי לזכות ולדעת את שם אמא, אמא שלי, לבכות ולחייך אל אמא, אבל, אין שם, יש חושך. "והנה אימה וחשכה גדולה נופלת", ודבר ה': "ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך, בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם" ואבדום! (בראשית ט"ו). בספר מלכים א' (פרק י"ח), למדנו על אליהו הנביא, הבורח מאחאב ומאיזבל, החפצים לרוצחו, הוא בורח אל הר חורב - הוא הר סיני ושם מתגלה לפניו האלוהים, בתחילה: ברוח גדולה וחזקה, אבל לא ברוח ה', ואחר הרוח, רעש, אבל לא ברעש ה', ואחר הרעש, אש, אבל לא באש ה', ואחר האש - קול דממה דקה ובה האלוהים. קול דממה דקה?! ובה - בדממה, נשמע בכי תינוקת בת שנתיים - ובה, אין אלוהים. ולא רק האלוהים שואל את האדם "אייכה"?, גם אנו, זועקים בדממה - אלוהים אייכה? ואין תשובה. דממה. ואשר דם כה רב, בה. כן, יש קול בדממה ולדממה יש קול - בכי של תינוקת בת שנתיים. עזובה, נטושה, אבודה, בודדה, יתומה, תינוקת בת שנתיים. "

 

[elninyo]

" אני שרה, בת לאמא ואבא, ללא שם..."

אני שרה, בת לאמא ואבא, ללא שם. רק שרה. מנעי קולך מבכי ועינך מדמעה - אמא שומעת, אמא משגיחה, אמא אוהבת. רק אני שרה, עדיין אינני יודעת לשמוע, ואינני משכילה להקשיב לשורשי נשמתי? ועל קיר האבן, מצבת חיי, ייכתב רק - שרה. שרה, בלא שם אב ואם, כי לקחה אותם השריפה הגדולה. כן. נכון. ורק נשמעת דממה בוכה, זעקת הלבד. זוהי זעקת היתמות והבדידות, ואשר אין לה מנחם ואין ממנה מנוס וסוף. זו הזועקת, השואגת, המיוסרת, החנוקה והצרובה וקולה עולה ובוקע בדממת המדבר, בתהומות הימים ובמרחבי היקום. קול בכי של תינוקת בת שנתיים, לבדה בעולם. וסיפרו לי, כי שמי שרה, וכי נולדתי בשאלוניקי בשנת . סיפרו כי את אבי ואת אמי לקחו הנאצים בשנת , כשאר יהודי הגיטו שבשאלוניקי, אל מחנה המוות באושוויץ, ושם נרצחו בלהבות הכבשנים. ואותי מצאו, ילדה בוכייה בפינת רחובות, בת שנתיים ובליבה טלאי צהוב. וסיפרו לי, כי אישה, בשם מרגו מלאך, אשר אמי הייתה עוזרת הבית בביתה, הגיעה לברר מדוע אמא לא הגיע לעבודה. ושם מצאה אותנו, את שני אחיי ואותי במצב קשה, גוססים, עיניים נפוחות ובטן נפוחה, מחפשים אוכל בערמות הזבל. סיפרו כי, נשלחנו לבית החולים. משם נשלחו אחיי לבית יתומים ולאחר זמן, הנאצים "אספו אותם". אחי הגדול היה בן שתים עשרה ואחי הצעיר היה כבן תשע. אחיי נעלמו ושוב לא זכיתי לפגוש אותם. מרגו מלאך, העבירה אותי למנזר בשם: "המנזר הקדוש - ישוע המושיע", בשאלוניקי. פעולה זו הייתה מסוכנת, שכן ידוע על נוצריה בשם "בונאו צרפתי" שהתמסרה להצלת ילדים יהודים וכאשר נתפסה על ידי הנאצים, הם שרפו אותה ואת כל בני משפחתה. נשלחתי למנזר ושם קיבלתי שם נוצרי "טהור": מרי - לואיז, על שם הנזירה שאימצה אותי. בשם זה הוטבלתי לנצרות והנזירות עשו כל מאמץ כדי שלא להשאיר שום סימן וזכר להיותי יהודייה (רק מתחת לאחת מאבני המנזר החביאו דף הנושא את שמי). חיי המנזר התנהלו על פי חוקים נוקשים והעונשים היו חריפים, כך חייתי בסביבה מוגנת עד גיל שנים. לאחר המלחמה, חזרה מרגו מלאך, על מנת להוציא אותי מהמנזר. אך, במנזר הודיעו לה, כי: "התינוקת ההיא, זו שנמסרה לנזירות, מתה", ואף הראו לה תעודת פטירה. אולם כאשר עברתי ברחבת המנזר לצד חברותי, מרגו זיהתה אותי. ואולם, הנזירות, במצח נחושה, המשיכו בשלהן: "התינוקת ההיא, מתה".

 

[elninyo]

"אני מציאות, אני קיימת. יש לי הווה"

מרגו נאלצה להערים על הנזירות. היא שלחה אל המנזר נוצריה מכפר סמוך, אשר כבר הייתה מאומנת בהצלה שכזו וטענה כי אני קרובתה, וכי היא מבקשת להוציא אותי החוצה ל"טיול". משעלה הדבר בידה, הוציאה אותי מבעד לחומות ולשערי המנזר ומסרה אותי למרגו. מרגו יצרה קשר עם ה"ג'וינט", על מנת לברר מה לעשות, בג'וינט יצרו קשר עם "הסוכנות היהודית" שכבר פעלה בשאלוניקי ומשם, על פי תכנון מוקדם, מרגו מסרה אותי לאחת השליחות של הסוכנות (רק לאחר עשרות שנים נודע לי שמה). משם נסענו לעיר קפיסיה שבאתונה, לשם נאספו הילדים היהודים מהמנזרים, מהבתים הפרטיים, מהרחובות ומהמחנות, שם התארגנה קבוצה לעליה לישראל. שם ניתן לי שם משפחה, על פי שמות אבות האומה: לאה - אברהם. הייתי חבילה, הרגשתי חבילה - חבילה שמוסרים ומעבירים ממקום למקום ומאדם לאדם. הייתי הצעירה ביותר מכל בני ובנות הקבוצה, ואילמת. כנראה שהניתוק מחיי המנזר הבטוחים, הלם בי ואילם אותי. (לימים, התברר לי כי חברת קיבוץ אפיקים, רנה אסיאו, במקריות מדהימה הדריכה את הקבוצה שלי). משם באוניות רעועות, הפלגנו לארץ ישראל, אוניה שלמה עם ילדים. אולם, האוניה נתפסה על ידי האנגלים ואנחנו הועברנו לקפריסין. לאחר מספר חודשים, ולאחר רעש גדול בעולם בגין "ספינת הילדים", שלחו אותנו לארץ ישראל, לעתלית. חילקו אותנו לפי שכבות גילאים, בקבוצה שלי היו נערים מגיל שש עד גיל שמונה עשרה ואני הייתי הצעירה מכולם. נשלחנו לקיבוץ בית השיטה שבעמק יזרעאל, בשנת . אירוניית הגורל - בגלל שאירועי המלחמה עברו עליי בהיותי כה צעירה, המאורעות כמעט ולא השפיעו עלי ישירות, מבחינה נפשית. ואולם, מרבית הנערים הבוגרים, שהגיעו יחד איתי לקיבוץ ואשר ידעו וזכרו היטב את אימי השואה, להם היה קשה יותר. ואכן, לאחר זמן מה, רובם עזבו את הקיבוץ ונשלחו למוסדות סגורים של ילדים שחוו טראומות קשות מנשוא. אני נשארתי בקיבוץ, בבית השיטה. שם התייחסו אלי כאל ילדה חריגה, אילמת. אף אחד מאנשי הקיבוץ לא ידע יוונית והם התייחסו אל ה"מלמולים" שלי כאילו הייתי ילדה מפגרת. אני הייתי מדברת רק באמצעות תנועות הידיים, כך נמשך הדבר במשך כשנה אף אחד לא דיבר אליי ולא שאל אותי שאלות, וממילא אני ודאי לא הייתי יודעת להשיב. בקיבוץ אף שקלו האם לא רצוי להעביר אותי למוסד של חרשים - אילמים. בינתיים, העבירו אותי לגן ילדים, בגן לא ידעתי ולא יכולתי לדבר עם הילדים, אבל אני לא שכחתי את החינוך בכנסייה הנוצרית והייתי מתפללת כל לילה לפני השינה. ילדי הגן ראו בכך משחק מרתק, והיו מצטרפים אלי לשירה ולתפילות. באופן עצמאי, "אימצתי" משפחה, מצאתי בית ובו משחקים לילדים והייתי באה לשחק בביתם, בלא רשותם ובלא ידיעתם. בה בעת, "אימצתי" משפחה נוספת אשר ראיתי, כי הם משכיבים את ילדם בעדינות. לאחר זמן, הם צירפו אותי לטקס השכבת הילדים. היינו חולקים באופן שווה בסיפורים ובממתקים, בתחילה הסידור היה קצת תמוה בקיבוץ, אולם לאחר זמן, כולם התרגלו לסידור הפרטי הזה ואומצתי באופן רשמי, על ידי משפחת דוד וסיגלה אלף ובניהם גדעון ואייל. סיגלה אלף סיפרה לי, כי גם לאחר האימוץ הייתי מבוהלת ומכונסת בעצמי, שותקת כאבן: "כארבעה חודשים לא דיברה אף מילה, היינו בטוחים שהיא אילמת. יום אחד, באחת השבתות, טיילתי עם שרהל'ה לקבוצת גבע, שם פגשתי חברה. התחלתי לשוחח איתה ולפתע נעלמה לי הילדה, התחלתי לחפש אותה ולקרוא לה, והנה לפתע שמעתי קול צווח, !, כך נפתחו פיה וליבה". רק מי שחי בדממת הים ובלב המדבר, יודע מה משמעות הדבר, לפתע לשמוע ולהשמיע קול, זו לא רק הצלה - זה לחיות. היה לי טוב בקיבוץ, אהבתי את הילדים והם אהבו אותי, קראתי דרור ליצירתיות שבי ולחום הלב שחיפש ופרץ דרך. אולם, פעם נוספת נקטעה הדרך - בעת הפילוג ב"קיבוץ המאוחד", בשנת , עברתי יחד עם המשפחה המאמצת שלי לקיבוץ איילת השחר. היה לי קשה להיפרד מחבריי. לימים ערכו בבית השיטה יום מפגש של ילדי יוון שעלו באותה אוניה. אני זוכרת את התדהמה שאחזה בהם, כאשר גילו אותי בין ילדי הפליטים, הרי עבורם אני הייתי חלק מהם, הם היו משוכנעים שאני בת הקיבוץ. כל עשר שנים אנו עורכים מפגש של ילדי הגן "כיתת איילה", וכל פעם מחדש נפתחים מעגלים, חברויות וזיכרונות. משעברנו לקיבוץ איילת השחר, אני זוכרת שחגגו לי את בת המצווה שלי, גם בקיבוץ זה השתלבתי בנקל וקשרתי קשרי חברות וידידות חדשים. בצבא, בשנים -, שירתתי בצוות הווי הראשון של גולני. הופענו בשירה ובריקודים לפני החיילים ונהנתי מכך מאוד. בהיותי באיילת השחר, הכרתי את צביקה, (אף הוא ניצול שואה), אשר היה מגוייס לפעילות מטעם "איחוד הקבוצות והקיבוצים" (התק"ם), בתפקיד גיוס בני קיבוצים צעירים, בהשפעתו עברתי למשמר דוד. אולם כאשר צביקה החל משפיע עלי לעבור לעזרת קיבוץ צאלים, אמרתי לו: "אתה תעבור לקיבות צאלים - ואני אלך לאן שאני רוצה" כך החל הרומן, איתו עברתי לקיבוצו, "אפיקים" שבעמק הירדן. נפלאות דרכי הגורל, נסתרות דרכי האלוהים. בניתי בית, מצאתי אהבה. נישאתי לצביקה עלם, בשנת , בקיבוץ אפיקים נולד לי בני בכורי - איתמר. יש, יש אלוהים. פעם, סיפרתי למטפלת התינוקות הראשית, אף היא פליטה מיוון, את קורות חיי, כפי שסופרו לי ופרקים על חיי הבוגרים כפי שזכרתי, והנה בעודי מספרת למטפלת, רנה אסיאו, על הקורות אותי, על הימים שלאחר "שיחרורי" מהמנזר, ועל הקבוצה שבקפיסיה, ועל בחור בשם בוטון שלימד אותנו שיעורי התעמלות והילדים היו מכנים אותו "אייזיק בטון", על חוסנו וגבהו הפיזי. רנה החלה להתרגש עד מאוד, ובדמעות סיפרה לי, כי אף היא מיוון וכי הבחור הזה היה החבר שלה. היא הוסיפה כי היא עצמה עבדה עם הקבוצה הזו, עם הקבוצה שלי, אך לצערנו היא לא זכרה אותי. אולם, עבורי היה זה דבר גדול, הרגשתי, נדלק אור כי הנה נוצר קשר בנפשי, הראשון - אל עברי הנעול והנעלם. חשתי עצמי, כאילו עוד קרן משפחה, מאירה את חיי. יש, יש אלוהים. והיום, יש לי שלושה ילדים - איתמר, נורית ואופירה ועוד שמונה נכדים. אכן, כי כן, נפלאות דרכי הגורל, נסתרות דרכי האלוהים. ויש, יש אלוהים. כשבגרו ילדיי, החלו במסגרת עבודות בית הספר לערוך מחקר שורשים של המשפחה. ילדי ניסו לחפש אחר מוצאי ושורשיי, אך לשווא, כיוון שאני לא ידעתי פרטים על עברי ולא ידעתי אפילו מאיפה להתחיל להתעניין, רק ידעתי שאני מיוון. והנה יום אחד, אני כבת שלושים שנה, קיבלתי מכתב מהשליחה היהודית מהסוכנות. אותה שליחה בשם עדה שנקר, שהעבירה אותי למחנה הניצולים באתונה - קפיסיה. במכתב היא מוסרת שמזה שנים רבות היא מנסה לאתר אותי, והפעם הצליחה. כאשר נפגשנו ההתרגשות הייתה עצומה. אך, לה לא היו לה עבורי חדשות ונצורות, מלבד תמונה מהוהה, של שתינו ועוד כמה יוונים מבוגרים. לאחר שנפרדנו, הרגשתי בשמיים, עבור אדם שאין לו כל עבר, הרי שכל פירור של ידע, כל זיכרון וכל רמז, הינם בבחינת בריאת עולם, הכרה במציאות ובעובדת קיומי. והנה מתוך הריק, בוקעת ומפציעה אלומת אור, קשת בענן. אני מציאות, אני קיימת. יש לי הווה, יש לי עתיד ועכשיו אולי יהיה ויתקיים בי עבר. "

 

[elninyo]

"רק בשמיים יודעים מי היא האמא שלי"

"והנה זה הולך וזה בא" - חברת קיבוץ אפיקים, סטלה נער, אף היא מיוון, ניצולת מחנה אושוויץ, סיפרה לי כי חברתה - ויקטוריה פוליטי, אשר גרה ביוון עומדת להגיע לביקור. סטלה נער הציעה לי למסור לויקטוריה את התמונה שקיבלתי מעדה שנקר, על מנת שהיא תנסה להתחקות אחר קורות חיי. תחילה חרדתי, הייתה לי תמונה אחת של כל חיי ואנא אני באה ומה אעשה, אם התמונה תאבד, חלילה? אין לי תמונות של משפחתי, אין לי תמונות של עצמי כילדה. יש ונדמה לי, כאילו שאין ולא הייתה לי כלל משפחה ולא הייתה לי כלל ילדות, שבאתי מהריק ובו נשארתי. לבסוף, נתתי את התמונה, ברעדה ובתפילה, כי הרי לא הייתה לי תמונה נוספת, ואף לא העתק לתמונה זו, עבורי הייתה התמונה הזו עולם ומלואו, כל נשמתי בה. ואכן, ויקטוריה בעבודת בילוש ובעבודת נמלים, החלה לנסות לחקור ולחפש אחר מוצאי ושורשי, על פי התמונה. ואכן רק בזכות התמונה הזו שצולמה כלאחר יד, ויקטוריה איתרה את המבוגרים המופיעים בתמונה, הם אכן זכרו אותי, זכרו שהייתי ילדה קטנה ושקטה וזהו. אך, עבורי הזיכרון הזה שלהם, הינו עולם ומלואו, הוא מאשר את עובדת זהותי. ויקטוריה אף איתרה את המנזר ואת הנזירה שטיפלה בי מרי-לואיז. וחשוב מכל, ויקטוריה איתרה את היהודייה שהצילה אותי והביאה אותי למנזר, את מרגו מלאך. מרגו, יהודייה מכובדת ועשירה במיוחד, אשר בזכותה, לא רק שניצלתי פיזית, אלא שעתה קיבלתי וזכיתי בזהות, בשם ובידע על קורות משפחתי. בשנת נסענו ליוון, בהזמנתה ובמימונה של מרגו. הניסיון לבנות מחדש את זיכרונות ילדותי, מטבע הדברים, היה כואב. המפגשים היו רוויי תקווה וחלום, חלומות וצפיות לקסם, לנס שיקרע את שמי ההווה ויגלה את העבר. ויהיה הוא - העבר, קודר ככל שיהיה, עדיף על פני החושך והריקנות. נס שיחשוף לי את שם משפחתי ואת ההיסטוריה שלי, נס שיגלה לי את שם אבי ובמיוחד את שם אמי. מרגו שלחה כרטיסי טיסה ליוון, עבורי ועבור צביקה. כאשר נפגשנו חשתי מחנק, ההתרגשות שבי איימה לקרוע את לבי, פגשתי ב"אמא" נוספת שלי. כן, היו לי הרבה "אמא", מאמצות. כולן אהובות ואוהבות, אך את האמא שלי לא פגשתי. יום אחד זרחה השמש, אלף שמשות נגהו בשממת חיי. מרגו אמרה לי כי שמה של אמא שלי הוא - "דומנה", אך מהר מאוד התברר, כי שם זה הוא רק כינוי לכל אישה ביוונית, כמו "גברת". חשכתי, האור כבה, חשתי כי איבדתי פעם נוספת את אמא שלי. ושוב, ארע לי נס קטן, כאשר הראתי למרגו את התמונה שמסרה לי עדה שנקר, זיהתה מרגו את הילדה הקטנה שהופיעה לצידי בתמונה הישנה, מתקופת המנזר. מרגו סיפרה לי בהתרגשות כי שמה של הילדה הוא רנה מולכו, וכי יש בידה את מספר הטלפון שלה. רנה מולכו חיה במרכז אתונה, אותה פדו - הצילו ההורים שלה, לה היו הורים שגאלו אותה. מרגו מסרה לי את מספר הטלפון של רנה מולכו. טסנו לאתונה לפגוש עוד פיסת עבר שלי. ממרומי ביתה, בקומה החמישית, רנה מולכו, החלה לצעוק לעברי - שרה'לה, שרה'לה, שרה'לה… התחבקנו, בכינו ורקדנו רנה מולכו, אמרה בעברית שוטפת, כי היא מיד זיהתה אותי, על פי התמונות שהיו בידיה. זו פגישה מיוחדת עבורנו, פגישת אחיות, אחיות לגורל ולנשמה. התברר לי, כי בידי רנה מולכו מצויות תמונות נוספות שלי ושלה. הפעם, לראשונה ידעתי שקט ומנוחה, ידעתי אושר, ולו מעט. מאז, אני נפגשת עם רנה מולכו, בכל פעם שהיא מגיעה לארץ. ישנו שיר המתחיל במילים "לכל אדם יש זיכרונות כספר". לי אין זיכרונות. אך, יש לי תמונה, והכל בזכות - בזכות עדה שנקר, שהעניקה לי תמונת זיכרון מילדותי. בזכות זו התמונה, הצליחה ויקטוריה פוליטי לגלות את עברי. בזכות זו התמונה, התגלתה מרגו מלאך, אשר כשם משפחתה כן היא. בזכותה של מרגו, ניצלתי מאובדן ובזכותה התגלו כמעט פרטי חיי. בזכותה, מצאתי את רנה מולכו, חברה יהודייה אשר כמוני הסתתרה במנזר ובידיה התגלו אף תמונות נוספות. בזכותן של התמונות, קמו והחלו מתחברות תמונות חיי. איש לא ידע, איש לא יבין, את הרגעים הללו של מפגש עם זיכרון, ואפילו הוא רק תמונה. וכדברי הרבי נחמן מברסלב "יש אור קטן המגרש חושך גדול". נסענו לשאלוניקי, לבקר בעיר ילדותי. לא זכרתי דבר, אך, הביקור במנזר היה מלווה בהתרגשות עצומה ובחרדה. במנזר הישן, ראיתי את הפסל של מריה שאותו זכרתי במעורפל, את החדרים, את המדרגות, את אולם האוכל. אך, את ה"אמא" הקתולית, המאמצת שלי, מריה-לואיז, לא פגשתי כיוון שהייתה חולה ושכבה על ערש דווי. את שמי היהודי מצאו בין גנזכי מסמכי המנזר; המשכתי בחיפוש אחר זהותי גם בבניין הקהילה היהודית, אולם הגרמנים שרפו אותו ואת כל המסמכים שבו. גם היוונים המבוגרים שהופיעו בתמונות הישנות שזה עתה קיבלתי מרנה מולכו, כבר הלכו לעולמם. שוב נשארתי לבד, אך הפעם עם האוצר של התמונות ושל אישי וילדיי ונכדיי ובהם לי גאולה ונחמה. מרגו למדה עברית במסגרת פעילותה בתנועת ויצ"ו וכך יצרנו קשר והתכתבנו. מרגו זכרה כי שמי האמיתי הוא שרה, כל ידיעותי על בני משפחתי - ממנה ובזכותה. אך, מרגו לא זכרה את שם אבי ולא את שם אמי, מרגו אומרת שאני קצת דומה לאמא שלי. רק בשמיים יודעים מי היא האמא שלי. אני לא יודעת ואני כה מתגעגעת, אמא - את חסרה לי. אני יודעת כי רק ברגע של אמת, רגע של חסד, רגע קסום, רגע של אהבה, של טירוף אלוהי, רגע של הארה - אחוש בך, אגע בך, אחבק אותך. בזכות ציפייה לרגעים שכאלו, כדאי לחוות, כדאי לחיות. אני מקשיבה לדממה, יש קול בדממת נשמתי, ישנו קול בדממת כיסופי. ויאמר ה', יהי אור - ויהי אור! מי יתן, אנא.

 

[elninyo]

"הנה הבן של מנטש"

עדותו של אשר מור, יליד וריה

מאת אשר מור תיאור קורותיו כילד בתקופת השואה - מקומות המסתור השונים (כולל דיר חזירים), מות אחיו, החיפוש אחר לחם ומזון לבני המשפחה, החזרה לוריה עם סיום המלחמה והעליה לארץ, דרך קפריסין. נולדתי בשנת 1936, בעירה קטנה בשם וריה ביוון. גרנו בתוך שכונה של יהודים, האוכל היה כשר ובתוך השכונה היה בית כנסת מאוד יפה. את הבית בנה הסבא שלי - בית ענק עם שתי קומות כאשר בכל קומה היו שבעה חדרים, בסלון היינו נוסעים עם הקורקינט (אז עוד לא היו אופניים). כשחזרתי כמבוגר לביקור בבית, אשתי הסבה את תשומת לבי למראה המרגש - על הבית כתוב בעברית: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני 1882" ובנוסף צוינה גם השנה העברית. הספקתי ללמוד רק שנה אחת בבית הספר עד שפרצה המלחמה וכך למעשה הפסדתי את כל בית הספר העממי. לפני המלחמה דיברנו בבית רק לאדינו, אבל לאחר מכן כשבאו הגרמנים אסור היה לנו לדבר בלאדינו, הייתי בסך הכל ילד בן חמש - שש, אבל אני זוכר שהיו הוראות מפורשות של ההורים שלא נעיז לדבר בלאדינו וכך כשהתחבאנו, דיברנו רק ביוונית. לפני שהגרמנים הגיעו, אבי גויס להילחם במלחמה בין יוון לאיטליה, היו הפצצות רציניות ואז אמא שלי לקחה אותנו למקלט אצל אישה שהסכימה לעזור לנו ואצלה אכן היה פחות מפחיד. אני זוכר שפתאום אבי הופיע, הוא חזר מהמלחמה חולה מאוד, רזה מאוד, שחררו אותו לתקופה מסוימת כיוון שהיה אב לארבעה ילדים, לאחר המלחמה הזו חזרנו לבית שלנו. אבי סיפר סיפורים זוועתיים על מה שקרה במלחמה, אנשים קפאו וכך בין היתר, גם קרוב משפחה שלי היה בלי רגליים ואמרו לנו שקפאו לו הרגליים בחזית. לאחר תקופה מסוימת הגיעו הגרמנים ואז אמא שלי תפרה לנו את המגן דוד הצהוב בכל הבגדים ובלי זה היה אסור לנו לצאת מהבית. הרגשתי שהילדים היוונים מיד מזהים אותי כיהודי. היו מחדירים לילדים היוונים שאנחנו הרגנו את ישו וכשענדנו את המגן דוד הצהוב ה"פוקרטיה", זה היה סימן היכר והם היו קוראים לנו "צ'פוט" שזו מילת גנאי שבה הם השתמשו כדי לפגוע בנו. מיום ליום המצב נהייה יותר קשה. יום אחד ההורים אמרו שאנחנו לא יכולים להישאר יותר בבית, כיוון שהתחיל הבלאגן. בשאלוניקי, מרחק כשישים ק"מ מוריה כבר לקחו את היהודים והשמועות היו שמוכרחים לברוח לפני שיהיה מאוחר מדי. חברות של אמי, שלמדו אצלה תפירה, החליטו לקחת על עצמן להחביא אותנו עד יעבור זעם, הם לא ידעו באותה תקופה שזה יקח שנים, חשבו שזה יהיה ענין של חודש ואז זה יגמר לקחו אותנו לבית שקראו לו "ג'מי", ליד נהר ברבוטה ושם החביאו אותנו, אני חושב שהיינו שם אולי שנה. בנו לנו עליית גג ואנחנו היינו סגורים למעלה, היה אסור לרדת כי כל פעם היו באים לחפש יהודים, היה אסור אפילו לבכות כדי שלא ישמעו אותנו. היו מזהירים אותנו לא לבכות כי אם נבכה ישמעו אותנו וזה יהיה הסוף שלנו. אחי, שמואל ז"ל, חלה, כנראה בשחפת, בגלל שהיינו סגורים ולא היה שמש או אור. הייתה סכנה גדולה שאימי תצא להיות איתו בבית החולים, אז החברות של אימי סידרו שאחותי תלך איתו לבית החולים - מדובר באנשים שחרפו נפשם, שהיו בסכנת חיים, אם היו תופסים אותם הם היו נהרגים. אחותי שהייתה אז כבת שתים עשרה, הלכה עם אחי החולה לבית החולים וכיוון שלא היו מספיק מיטות היא שכבה איתו באותה המיטה, עד שלאחר מספר ימים היא התעוררה ולפתע ראתה שהוא מת לידה במיטה. בשלב מסוים, היו שמועות שהלשינו עלינו ושיבואו לתפוס אותנו במקום שבו התחבאנו ולכן חלק מהמשפחה עבר לאישה בשם אפטמיה, אני נשארתי עם אבי ועם אחותי שרה באותו מקום. הייתי בן שש - שבע, אבל כבר הרגשתי גבר, יצאתי מהבית והלכתי לבקר את החלק השני של המשפחה. בדרך חזרה, עבר משמר של גרמנים עם משתפי פעולה מהיוונים, קראו למשתפי הפעולה "פוליקי", אחד מהם הכיר אותי וצעק: "הנה הבן של מנטש", שמעתי את זה ומיד התחלתי לברוח, למזלי היה לי שכל לא לברוח למקום המחבוא, אלא למקום אחר כי ידעתי שאם אגיע לשם יתפסו את כולם. הגעתי לשכונה של יוצאי רומניה, הסתובבתי שם שעות ורק כשנעשה חושך הגעתי חזרה וסיפרתי לאבא מה קרה. לאחר מכן עברנו למקום המחבוא של אמא ושאר המשפחה מחשש שימצאו אותנו במקום המחבוא שבו היינו. אפטמיה הייתה אז צעירה, היחס שלה היה יוצא מן הכלל, למרות שלא היה אוכל בגלל המלחמה היו הופכים עולמות כדי שלא נשאר רעבים. כולנו גרנו בחדר אחד, הם היו אנשים עניים, זו הייתה תקופה שאפילו להם לא היה מה לאכול. כשהיינו מוחבאים בבית הראשון, ראינו דרך החלון איך שאוספים את כל היהודים על עגלות עם מטלטליהם ולוקחים אותם, את הזקנים, את הילדים, את כולם הם היו אוספים ומרכזים אותם במקום פתוח. אני זוכר שכשהיינו מוחבאים, ההורים דיברו על כך שהיו שמועות שבבית הכנסת היו מענים את היהודים, היו שמים להם ביצים רותחות מתחת לידיים כדי שיאמרו איפה יש להם זהב ורכוש. אפילו כילד הבנתי שצריך להיזהר ושהמצב מאוד חמור. זכור לי מקרה שהגרמנים באו כשאנחנו היינו למעלה ושמעתי את הקולות כשהם דיברו בגרמנית, היה רעש מהמגפיים שלהם, ישבנו למעלה וההורים עשו לנו תנועות עם הידיים שנהייה בשקט ולמרות שהיינו ילדים קטנים הבנו שאסור לפתוח את הפה. אמנם במקרה הזה לא גילו אותנו, אבל הבנו שהעסק בוער ושאנחנו עלולים להתגלות בקרוב ואז הגיעה הוראה שצריך לצאת מוריה. לאפטמיה היו קשרים עם הפרטיזנים, חילקו אותנו כדי להוציא אותנו ממקום המסתור - את אחותי שרה לקחו באמצעות עגלה עם קש, שמו אותה מתחת לקש כדי שלא יראו. לא יצאנו כל המשפחה ביחד כדי שלא יתפסו אותנו ולאחר מכן נפגשנו באיזה נהר. הביאו אותנו למטע של אגסים, האגסים היו קשים, כי זו לא הייתה העונה ולא היה מה לאכול. הייתי הולך לקטוף את האגסים מהעצים, אבל הם היו כמו אבנים, היה לנו סכרין (סוכרזית) ואימי הייתה מרתיחה את האגסים הקשים עם מים וזה מה שאכלנו שם כמה ימים. יום אחד, הגיע לפתע למקום שבו היינו, חבר של אבא שלי עם שני סלים ענקיים מלאים באוכל, הוא ממש סיכן את חייו..."

 

[elninyo]

"להקריב אחד כדי להציל את כולם."

"...לילה אחד, היינו בדיוק מול מחנה צבאי בתוך בית כזה של מטע, על ההר מולנו היו הגרמנים ומאחורנו הייתה יחידת פרטיזנים. החלה ממש מלחמה, היו הרבה יריות ואנחנו נשכבנו על הרצפה, אבא שלי יצא ושם לנו אבנים לפני הראש. אחי, יוסי שנולד בזמן המלחמה (1942), היה אז תינוק, זה היה לילה מאוד קשה, היה לו חום מאוד גבוה והוא בכה. אבא שלי פחד שאם יגלו את הבכי שלו כולנו נהיה אבודים ולכן חשב שאין ברירה אלא לחנוק אותו, אבל אחותי שרה קמה ואמרה שהיא לא תיתן בשום אופן שזה יקרה, היא לקחה את יוסי וממש לא נתנה לאבא שלי. היום דברים כאלה לא יכולים לקרות, אבל אז היו מצבים קשים מאוד והייתה דילמה נוראית אם להקריב אחד כדי להציל את כולם. זכור לי, בתור ילד שממש בכינו, אני לא יודע אם אבא שלי באמת היה עושה זאת, אבל דיברו על כך, כי יוסי לא הפסיק לבכות, הוא היה תינוק עם חום מאוד גבוה. אפטמיה דאגה לקשר עם הפרטיזנים והם באו עם פרדה ולקחו אותנו, את הילדים הקטנים שמו על הפרדה והגדולים (אני הייתי כבר גדול) הלכו ברגל עם ההורים. הגענו לכפר ששמו צ'ורנובה, שם אמא סיפרה שהיא הנכדה של אשר הגדול - סבא של אמא היה ידוע בכפרים היוונים כאדם שעוזר להם הרבה מבחינת כלכלית, אז הם החזיקו אותנו באיזה בית ושם דאגו לנו, אכלנו טוב, עד שלאחר מספר ימים גם שם כבר היה מסוכן ואז עלינו למעלה לאיזה הר, שם שמו אותנו בדיר חזירים. על יד דיר החזירים הייתה כנסייה, לנו לא היה חשמל אז הייתי מחכה שיגמרו את ההלוויות והאזכרות שבהם היו מדליקים הרבה נרות ואז הייתי מתגנב, מכבה את הנרות ולוקח אותם לאבי, כדי שיהיה לנו נרות להדליק. כך, גם כשהיו מביאים כל מיני מאכלים, הייתי אוסף את האוכל שנשאר ומביא לנו, הם ממילא השאירו את האוכל והנרות אז במקום שזה ילך לאיבוד עדיף שזה יעזור לנו לשרוד. היה לי כלב גדול, כמו חמור, הייתי מרכיב עליו את יוסי ורחל אחיי הקטנים וגם אני הייתי רוכב עליו וכך היינו יורדים לכפר למטה, שלושה ילדים על הכלב הייתי יורד לכפר צ'ורנובה לחפש את המאפייה כדי להביא לחם למשפחה, במשך הזמן אפילו סיגלתי לעצמי צורת דיבור של סלנג כפרי. המבוגרים ידעו שיש משפחה יהודית שנמצאת באזור וכשהייתי בא למאפייה היו נותנים לי לחם בלי כסף. נעליים לא היו לנו, בכל יום אמא שלי הייתה תופרת לי סוליה משמיכה. אפילו מים לא היו לנו, היינו יורדים לאמצע ההר עם פח ועומדים שעות כדי למלא את הפח בטפטוף של מים שיצא מתוך הסלע ואז היינו מעלים את הפח עם המים למעלה להר. אני זוכר שהפרטיזנים היו עוברים שם הרבה, היו להם כל מיני שירים ולקצינים היו כינויים, הם נראו לנו גיבורים. פעם אחת הפרטיזנים לקחו לי את הכלב, זה מאוד כאב לי כי הכלב היה נאמן ובשבילי הוא היה כמו שומר ראש. אני לא יודע בשביל מה הם היו צריכים אותו, אבל אני זוכר שבכיתי על הכלב הזה מה שלא בכיתי כל המלחמה. בין הפרטיזנים היה יהודי אחד שהכרנו, יוסף טבוך, וכשנפגשנו זה היה ממש שמחה וששון, הוא סיפר לנו על המשפחה שלו שנמצאת בכפר קוקלינה, כשהגעתי לכפר הזה הלכתי לבקר אותם והייתי אצלם כמה ימים. לילה אחד הפעמונים של הכנסייה צלצלו ולא הפסיקו במשך שעות ארוכות, גם בכפרים האחרים בסביבה ואז אמרו שזה סוף המלחמה, זה היה משהו, אי אפשר לתאר את זה, הייתה שמחה גדולה. פתאום ראינו הרבה פרטיזנים שירדו מההרים לערים, ממש שיירות של פרטיזנים, לא ידעתי שקיימים כל כך הרבה, רק אז ראינו את הכמות הגדולה של הפרטיזנים. הפרטיזנים התקבלו כגיבורים, מחאו להם כפיים, חיבקו ונישקו אותם. אני תפסתי טרמפ על איזו עגלה וכך הגעתי לוריה, לבד, זה היה מרחק. אני זוכר שבוריה לקחו את ראש הפוליקי (משתפי הפעולה), "הגסטפיסט" היו קוראים לו וקשרו אותו לפרדה וכל האנשים עמדו משני הצדדים של הכביש הראשי וסחבו אותו בכביש והאנשים ירקו עליו והרביצו לו עד שמת. כשהגעתי לוריה, הלכתי ל"פלטיה", זה היה מקום שבו היו מטיילים, שם גם היה בית המשפט של העיר ושם לפתע ראיתי את סבא שלי, אבא של אבא שלי, כנראה שהוא הגיע יום אחד קודם. אני זוכר שכילד ראיתי אותו שם, אבל ברגע הראשון נרתעתי, פחדתי להתקרב, הוא היה עם זקן, קרוע כולו, עם טלאים. נפגשנו, הוא לקח אותי ושאל איך הגעתי, רק אחר כך הגיעו השאר ואז הלכנו לבית שלנו אבל הבית היה תפוס על ידי צוענים שברחו גם הם מהגרמנים. פינו לנו חדר אחד, אחרי תקופה מסוימת פינו לנו עוד חדר, המצב היה מאוד קשה - לא היה לנו כסף, לא הייתה עבודה, לא היה לנו כלום..."

 

[elninyo]

מחזה מדהים לראות את המראה של חיפה

"...אני התחלתי למכור סיגריות, הייתי הולך לאיזה יהודי שהיה סיטונאי של סיגריות, קונה ממנו ואחר כך מוכר את הסיגריות בבודדים, הייתי אוסף את הכסף ורץ למאפייה, זה תמיד היה התפקיד שלי להביא לחם. למדתי שנה אחת בבית ספר לא יהודי, כי אז כבר לא היה בית ספר יהודי. כשנה לאחר המלחמה התחילו להגיע האותות מהארץ, בן של משפחה יהודית היה פעיל בעליה לארץ, הוא בא ושכנע את ההורים לעלות לארץ. לקחו אותנו מוריה לשאלוניקי, משאלוניקי לאתונה ובאתונה היינו בהכשרה עם יהודים נוספים שהגיעו מכל קצוות יוון. בתקופת ההכשרה הייתי כבר כבן עשר, פעם אחת היינו בים ואני הצלתי ילדה מטביעה - אותה ילדה ממש טבעה ואני תפסתי אותה מהשערות, שחיתי על הגב והצלחתי להוציא אותה החוצה. אמנם ידעתי לשחות שכן וריה הייתה משופעת בנהרות, אבל זו הייתה הפעם הראשונה ששחיתי בים. בהכשרה היו שליחים מהארץ מקיבוצים שונים ופעילים נוספים מיוון עצמה, הם העלו המון אנשים על שתי ספינות דייגים, באופן בלתי לגלי והתחלנו להפליג, בדרך העבירו את כולם לספינה אחת. הספינה הזו התקלקלה באי שקראו לו האי של אל אדיאבולו (אי השדים), באותו אי גרו שתיים או שלוש משפחות שחיו מחלב עיזים, גבינות וסברס, שם ראינו בפעם הראשונה סברס, קראו לזה "אגריה סיקה". היינו באי הזה תקופה מסוימת עד שתיקנו את הספינה. תשעה עשר יום ארכה הנסיעה מאתונה לחיפה, הגענו בלילה, זה היה מחזה מדהים לראות את המראה של חיפה, את האורות. בינתיים התחילו להסתובב סביבנו ספינות קטנות של חיל הים הבריטי עד שעצרו אותנו, לא נתנו לנו להתקרב לחיפה. הם עצרו אותנו והחלו להתיז עלינו מים ואילו אנחנו זרקנו עליהם כל מה שרק היה אפשר לזרוק עד שבסוף נכנענו. הביאו אוניית משא גדולה והעבירו אותנו אליה, בחיפה הורידו רק מקרים דחופים, רק אנשים שהיו מאוד חולים ונשים שהיו צריכות ללדת, את כל היתר לקחו לקפריסין. הגענו לקפריסין, למעין מחנה ריכוז - מחנה מגודר בגדר תיל שבו היינו כחצי שנה, הגיעו לשם שליחים שלימדו את הילדים עברית. היו הרבה ילדים שהיו בלי הורים אז הכינו אותם לכך שיקחו אותם בארץ לכל מיני מוסדות או קיבוצים או פנימיות שונות ובינתיים המבוגרים דאגו לילדים שלא היו להם הורים, כך גם אמא שלי הייתה אחראית על כמה יתומים. אני זוכר שבמהלך התקופה הזו שבה היינו במחנה חליתי ולקחו אותי עם אמבולנס צבאי לבית חולים צבאי בניקוסיה. לאחר מכן, אנחנו היינו בין הראשונים שעלינו לארץ, כיוון שנקבע שמשפחות עם ילדים קטנים יעלו קודם ואחי יוסי היה אז רק כבן ארבע. הגענו לחיפה, משם לקחו אותנו לנווה חיים בחדרה שם היינו כחצי שנה, לאחר מכן קיבלנו מאתיים לירות מהסוכנות והשכרנו חצי דירה בשכונת מכבי בתל אביב, זו הייתה דירת שני חדרים שבה גרנו עם משפחה נוספת, לכל משפחה היה חדר אחד, המטבח, השירותים והאמבטיה היו משותפים לשתי המשפחות. כשהגענו לארץ לא ידעתי אפילו מילה אחת בעברית, למדתי בשני בתי ספר, גם בבוקר וגם בערב, למדתי בית הספר עליה א' ובבית ספר יבנה ובתוך שנה גמרתי את בית הספר העממי. כדי להתקבל לבית ספר עיינות נדרשה תעודה שסיימתי שמונה שנות לימוד, אז למדתי באופן עצמאי, עברתי את הבחינות וכך קיבלו אותי לעיינות. בעיינות הייתה מגמת עליית הנוער אבל אני לא הלכתי למגמה הזו כי רציתי להיות במגמה של הצברים בבית ספר רגיל וכך אכן היה. גם באותה תקופה המצב היה מאוד קשה, עבדתי בכל עבודה אפשרית - תפירה, סנדלרות, נגרות, שליחויות, מה לא עבדתי? כל שבוע הייתי עובד איפה שהיו משלמים יותר. שרה גם החלה לעבוד בחנות למכשירי כתיבה בתל אביב ובנוסף היא למדה הנהלת חשבונות, שרה גם הייתה בלבוסטה קטנה בבית כי אמא הייתה מפרנסת ואבי עזב את הבית. כך, גם לאחר שהשתחררתי מהצבא פרנסתי את הבית, דאגתי הרבה ליוסי ועזרתי לו גם כשלמד בטכניון."

 

[elninyo]

עדותה של אחות ופרטיזנית ../images/Emo63.gif

עדותה של אחות ופרטיזנית מאת מתילדה בורלא נולדתי בשאלוניקי, בשנת 1917 להורי סול ונחמה קפון. אבי נפטר בהיותי כבת שמונה, ואמי שהיתה אז כבת שלושים ושבע נותרה לבדה לגדל שישה ילדים. עם פרוץ המלחמה, גויסו כולם להלחם, יהודים ויוונים כאחד. למדתי באותה עת בבית ספר לאחיות באתונה ונשלחתי לטפל בפצועים שחזרו מהקרבות באלבניה. רבים מהפצועים קפאו בקור עד שנאלצו לכרות איברים מגופם ואנו טיפלנו בהם בבתי המלון הגדולים והיוקרתיים שנהפכו לבתי חולים. מצב זה נמשך עד שהאיטלקים עזבו את אלבניה. ארבעים ושמונה שעות לאחר כניסת הגרמנים לאזור, כבר הוכרעה עבורנו המלחמה. הגרמנים כבשו את יוון ולאחר מכן החלו לקחת את היהודים, תחילה משאלוניקי ובהמשך מאתונה ושאר ערי יוון למחנות ההשמדה. אחי הגדול ליאון - יהודה עלה לארץ עוד לפני המלחמה. אחותי ובעלה הצליחו לעבור במועד משאלוניקי לאתונה. גיסי ניסה להביא גם את אמי ושני אחי מהגיטו בשאלוניקי, אך זה היה מאוחר מדי. אחותי, בעלה ואני מצאנו מחסה בבית נוצרים שהכירו אותי ואהבו אותי כיוון שטיפלתי בהם במסגרת תפקידי כאחות, הם דאגו לכל מחסורנו ובביתם הסתתרנו במשך למעלה משנה וחצי. יום אחד, בהיותי בבית החולים, ניגש אליי לפתע אדם מבוגר וביקש לשוחח איתי. בתחילה חששתי כיוון שלא הכרתי אותו ולכן סירבתי לשוחח עמו. אולם, הוא הזכיר לי כי שמו ניקו וכי טיפלתי בו בעבר והוסיף כי בשל כך הוא מעוניין לסייע לי. ניקו מסר לי שהגסטאפו באים לקחת אותי וכי עלי להתארגן במהרה ולאסוף את חפצי, כך שבעוד חצי שעה ימתין לי בחור צעיר, כבן שבע עשרה, מחוץ לבית החולים והוא יקח אותי למקום מבטחים. לא ידעתי מה לעשות. הייתי צעירה, אף פעם לא יצאתי מהבית, לא ידעתי איך אסתדר. סיפרתי לאחת המתנדבות שפגשתי בבית החולים את שארע והיא האיצה בי לעזוב הכל וללכת מיד. המתנדבת ומנהל בית החולים סייעו לי והבריחו אותי מהיציאה האחורית, את הכסף שביקשו לתת - סירבתי לקבל. מנהל בית החולים, אנדריאס אנסטסופולוס, הבהיר כי בכל עת שאזדקק לסיוע או לאוכל, הרי שאני מוזמנת לביתו וכי גם בשעה שלא ימצא בביתו, רעייתו תדאג לי. אותו בחור צעיר שאסף אותי, לקח אותי לביתו של אחד הרופאים שהכרתי מבית החולים, אולם עד לאותו רגע כלל לא תיארתי לעצמי שהוא פרטיזן. הרופא ביקש שלא אגלה שאני יהודייה ולבני משפחתו סיפר שאני אחות ובאתי לסייע לו במרפאה שבביתו. שהיתי שם שלושה ימים ולאחר מכן מספר פרטיזנים באו לאסוף אותי, על מנת שאצטרף אליהם להרים. בלילה, נסענו ברכבת כאשר לפתע אחד הפרטיזנים אמר לי שהגרמנים באים והחביא אותי בכוך קטן עד שהגרמנים עברו. לא ראיתי אותו עוד. הגרמנים פסעו ברכבת, הלוך וחזור ואני פחדתי שמא ישמעו את דפיקות לבי. נשאתי תעודות זהות מזויפות, לפי אחת מהן שמי היה אווה - אוואנתיה תאודורופולס. באתונה, נשאתי תעודת זהות אחרת ולפיה שמי היה מריה. נדדנו ממקום למקום, לפי הצורך. אנשים רבים בהם טיפלתי כאחות, הכירו לי תודה, וגמלו לי על הטיפול המסור במסתור או במזון, כשהגעתי לבתיהם היו מאכילים אותי ומסייעים לי. כל יום היה אתגר חדש, התמודדות חדשה וקשה. כארבעה חודשים הייתי בארטקי החדשה, שם שימשתי כאחות, לצד הפרטיזנים וטיפלתי בעיקר בפרטיזנים שנפצעו, אך גם בשבויים הגרמנים. לעיתים הייתי סוחבת על גבי בחורים שנפצעו ועולה איתם להרים, כדי לטפל בהם, מחוץ להישג ידם של הגרמנים. רבים מהפרטיזנים האמיצים נהרגו על ידי הגרמנים, אחרים הוצאו להורג על ידי הממשלה היוונית. כעבור מספר חודשים, נשאלתי האם אסכים לעזור ולהשתתף בפעילות המחתרתית. כמובן שהסכמתי ללא היסוס, כיהודייה וכיווניה, רציתי לסייע ככל יכולתי במלחמה נגד הגרמנים. נשלחתי למשימות שונות באתונה. בכל פעם התחפשתי לדמות אחרת, לעיתים נראיתי כזקנה או רוכלת, כאשר למעשה בשק שסחבתי היו חומרי נפץ, כלי נשק ומכתבים, אותם העברתי לפרטיזנים במקומות שונים. כך הייתי מבריחה נשק מההרים ומעבירה אותו לגורמים שונים באתונה. אחת המשימות שאליה נשלחתי בסוף שנת 1943, נועדה להעביר נשק לפרטיזן שהיה זקוק לו. נסעתי באוטובוס בלבוש של בחורה צעירה ובתוך התיק שנשאתי היה אקדח. לפתע זיהיתי אדם שהסתכל עליי בצורה חשודה, מיד ירדתי מהאוטובוס, בלי לחכות עד שאגיע למקום המפגש המתוכנן, על מנת שאם אתפס לא ייתפס יחד איתי גם האדם שאליו הייתי אמורה להעביר את האקדח. היה לי ברור שאם אתפס עם האקדח, הרי שבמקרה הטוב ירו בי מיד ובמקרה הרע אהיה נדונה לעינויים אכזריים ולייסורים רבים ורק לאחר מכן למיתה. אותו אדם חשוד המשיך לעקוב אחריי. לא ידעתי מה לעשות. היה לי ברור שאני מצויה בסכנה גדולה ושעלי להעלם בהקדם. הסתכלתי סביבי בניסיון לאתר מקום אליו אוכל לברוח ואז הבחנתי במשרדי הגסטאפו הסמוכים. נזכרתי שפעם נאמר לי שיש שם רופאה בשם פרוליין אוונגלינוס שהיא אישה טובה, בת לאם גרמניה ולאב יווני שנוהגת לסייע ליוונים. לא הכרתי אותה, אך ידעתי שבשלב זה אין לי מה להפסיד, לכן אזרתי עוז ונכנסתי למשרדי הגסטאפו. היה שם תור ענק של אנשים, אחד האנשים העיר לי כי עלי לעמוד בסוף התור, אולם לא עניתי לו. קול בתוכי אמר לי להמשיך, צעדתי בביטחון מלא לכיוון המעלית ואמרתי לחייל שעמד שם בקול מלא בטחון שאני מבקשת לדבר עם פרוליין אוונגלינוס. ככל הנראה היא היתה אישיות בכירה וחשובה, כיוון שפניו של האדם שהעיר לי לעמוד בתור נפלו כששמע את דברי. החייל איפשר לי להיכנס למעלית וכשיצאתי ראיתי כניסה לשירותים. נכנסתי לשירותים וראיתי את פני במראה - לא הכרתי את עצמי, הייתי לבנה כסיד מהפחד להיכנס לתוך מעוז הגרמנים. צבעתי את פניי במעט אודם כדי שלא אראה חיוורת כל כך. כאשר יצאתי משם, התלבטתי אם ללכת לאותה פרוליין אוונגלינוס, אך לבסוף הגעתי למסקנה שהיא כבר הצילה אותי באמצעות שמה והחלטתי פשוט לצאת משם.

 

[elninyo]

"...מאז איני יכולה לזרוק לחם... "

"...הפרטיזנים קבעו כללים על מנת שלא ניחשף ובין היתר נקבע שבמקרה בו מגיעים לנקודת המפגש והאחר לא נמצא, כי אז יש להמשיך ללכת ולא להמתין, כדי לא לעורר חשד ולשוב למקום למחרת באותה שעה, להשלמת המשימה. עזבתי את המקום וכששבתי למחרת אכן מצאתי את הפרטיזן והעברתי לו את הנשק. הוא לא האמין למשמע אוזניו כשסיפרתי לו כיצד ניצלתי והיכן הסתתרתי ביום הקודם. בפעם אחרת, נודע לנו שהגרמנים מתכוונים להשתלט על בית ספר בקיסאריאני ולהפוך אותו למפקדה שלהם. לפיכך, הוחלט לפוצץ את בית הספר לפני שהגרמנים יכנסו לשם, כאשר תפקידי היה להעביר את חומר הנפץ שאיתו פרטיזנים אחרים יבצעו את הפיצוץ. על פי הידיעות שהיו ברשותנו, הגרמנים היו אמורים להגיע למקום בשעה 12:00. באותו בוקר העברתי את חומר הנפץ ובשעה 11:50 שמעתי פיצוץ אדיר שהרס כליל את בית הספר, הגרמנים ברחו מהמקום וכך סוכלה כוונתם להפוך את המקום למפקדה. בהגיעי לבית מפקד הבריגדה א' של ELAS אתונה, קולונל יאניס פיריאוכוס, על מנת לעדכן אותו בדבר הצלחת המבצע, התקבלתי בחיבוקים חמים, כאשר פיריאוכוס ורעייתו היו על סף דמעות כיוון שסברו בטעות שנפגעתי בפיצוץ ושאיני בין החיים עוד. כהוקרה על פעילותי בתקופה זו הוענקו לי מדליות מוינה, פ"יר - החזית הבינלאומית של המחתרת ומהמחתרת היוונית. תום המלחמה - הגרמנים יצאו מאתונה לאחר שהרוסים נכנסו לבולגריה, ב- 12 באוקטובר 1944. איני יכולה לתאר במילים את תחושתי כשהסתיימה המלחמה. פגשתי את אחותי וסברתי שבקרוב אראה גם את אמי ואחיי, שבינתיים נלקחו לאושוויץ. לא ידענו מה זה אושוויץ. ידענו רק שלקחו אותם לעבודה בפולין. כעבור מספר ימים גילינו את האמת המרה כאשר נודע לנו שהגרמנים הרגו אותם. באכזריות. בהתחלה אף אחד לא האמין. התעלפתי כאשר הדבר נודע לי. לא הבנתי איך ייתכן שאמי ושני אחיי הצעירים נרצחו במחנות השמדה בפולין? יום אחד, כשהייתי בבית החולים, הגיע אדם שהכרתי לפני המלחמה וסיפר לי כיצד אחי מריו מת. לעולם לא סלחתי לו על כך שסיפר לי את הדברים הנוראים. מאותו רגע לא מצאתי מנוח ולא הפסקתי לחשוב על רגעיו האחרונים של אחי שבהיותו בן עשרים ואחת באושוויץ ניסה למצוא שאריות לחם, אך גרמני שראה אותו, הכה בו מכות קשות עד שנפח נשמתו. מאז אני חיה בידיעה שאחי מת בייסורים גדולים רעב ומוכה, מאז איני יכולה לזרוק לחם ואיני מוצאת מנוח. לא חזרתי עוד לשאלוניקי. בשנת 1950 עליתי לארץ, במשך שנה וחצי עבדתי כאחות בבית חולים בתל אביב, הכרתי את בעלי ובהמשך נולד בננו. "