G י ט ר י ס ט
New member
הנה באתי הביתה
מכל חלון מביטות אליו השלהבות, רובן בחנוכיות פשוטות שמחולקות על ידי בני תשחורת. בליווי המנטרה הלעוסה "יחי אדוננו".מיעוטן מושקעות בכסף מפותח בפיתוחים עדינים,וחלקן אף בזהב שזוהרו מנצנץ למרחוק. הרטט בכיסו הפר את קו מחשבתו,נזכר ששכח לבטל את השקט עוד מהרגע שבו יצא מהעבודה.על הצג הבהבה המילה "אבא",והוא תהה לרגע אם לענות. הגעגוע גבר,והקשר החזק יותר עם אביו מאשר עם אימו הכריע.הוא לחץ על הכפתור הירוק,וקולו העמוק של אביו השתפך מבעד למכשיר הזעיר. "אולי תבוא לבקר,לשבת איתנו קצת מול הנרות" שאל אביו וקולו העמוק היה ספוג תקווה שאולי הפעם הבן יענה בחיוב,אולי משהו בניצוץ נשמתו היהודית יתעורר.האב שמע את כיחכוח הגרון שמנסה להרוויח כמה שניות לפני התשובה.ופלט,אולי כדי לשכנע "אני מאד אשמח לראות אותך בן יקר".האב הצליח."אני אבוא עוד חצי שעה ככה." הוא עונה כשהוא מחשב את הזמן שנותר לו עד היציאה. ביציאה מתל אביב,ליד נחש מכוניות שמתפתל בפקק שנראה כאילו נוצר ביום שבו נולד הכביש הוא נתן למחשבותיו דרור.תוך זיגזוז מהיר עם האופנוע בינות לפחיות נתן להכל להציף. האופנוע מוטה לקצב הנסיעה בהפלקות עדינות מימין לשמאל,והזיכרונות החלו לעלות.זוכר את עצמו ילד ביישן נמוך קומה ורזה,שאף פעם לא מצא את מקומו במסגרת המשפחתית-דתית-קהילתית. נזכר בחיוך איך נבעט על ידי המנהל לביתו ליומיים,רק בגלל שהראה לחבר את איך מתבצעת כריעתם של המוסלמים בעת תפילה תוך שהוא אומר "אללה הוא אכבר".(מה לעשות,השיפוץ בבית באותה זמן עם כמה בני דודים כנראה השפיעה
). המנהל הסתכל עליו במבט המום,והוא אפילו לא הבין מה עשה רע. נזכר בעשרות הפעמים שנזרק מהכיתה,רק בגלל שמבטו המשועמם שריפרף על הבריסטולים עם פסוקים מעלי אבק הפריע לרב המחנך בריכוז.לא הרגיש אשם.פשוט ידע שסיפורים על 2 קילו חיטה שהתפזרה ברדיוס מסויים או על שור שתקף פרה תמימה על אם הדרך לא מעניינים אותו יותר ממזג האויר היומי בפיסגת הקילמנג'רו. נזכר באימו שתמיד הביטה בו בעצב,הביטה ומילמלה "אתה יודע שכל זה קורה כי אתה חכם מדי,כי אתה מחפש דברים שאסור לך".והוא,הוא רק רצה לטעום את הכל.לחוות רגעים שקרה בספרים האסורים בסתר.לראות את העולם הגדול כמו שהראו בטלויזיה הקטנה בביתנו של השומר של הישוב.הרגיש שליבו לוקח אותו למקום שלשם הוא שייך. האופנוע נוטה ימינה בחדות,לוקח את הסיבוב לכיוון הכביש לצומת שילת.וראשו כמו מרחף ממעל נזכר בהכל. בישיבה כבר דעותיו התגבשו,הגמרות העתיקות שימשו כבסיס לניירות שמולאו בשירבוטים חסרי פשר ובסמלים שצויירו על ידו.עיניו היו ריקות מניצוץ כשכולם רגשו על פיצוח תוספות מורכב,וליבו המה רק להפסקת הצהרים.ולשאלה כמה השניצל היומי בארוחה בחדר אוכל יהיה ספוג בשומן. את רוב השיעורים בילה בשיטוטים בשכונה החילונית שסמוכה לישיבה.מכיר נערים בני גילו.דומים לו כל כך,ושונים עד כאב. הם היו לבושים בבגדים מותגים,בצבעים שסינוורו אף את השמש.כשהוא עטוי בחולצה לבנה חלקה,ומכנס שחור מגוהץ בחדות.תיסרוקתם החצופה עם הג'ל והשיער שעוצב לפי הצעקה האחרונה היוו ניגוד משווע לתספורתו הקצוצה והפיאות הקטנטנות (כמה מכות הוא קיבל כשהעז לקצר אותן,הוא עוד חש את זה על גבו) שהתחבאו מאחורי אוזניו. "....אל הזדמנות שלא ניתנה,אל החמלה והטינה.אל פיתקאות באבנים,אל פתח צר אל אלוהים.." משם הדרך החוצה היתה קלה.ישיבות קלטו וזרקו,רבנים דיברו וניסו להסביר.אבל הוא היה סגור בתוך עצמו,מביט בהם כשואל איך זה שהם לא מבינים שזה לא זה.הם הביטו ברחמים ורק פלטו "יכולת לצאת רב גדול".הוא מצד שני בתוככי ליבו עלץ על שזה לא הולך לקרות. בגיל 17 הוא כבר היה בחוץ,ועם הקשרים שטווה בשיטוטיו הרבים גם מצא מקום להשתכן בו.ורק מבטם הרודף של הוריו הצליח להציק לו מדי פעם.הרגיש שאיכזב אותם והכאיב להם ופחד שזה יגרום להם לשיברון לב. בתחילה הקשר נותק כליל.ובמשך כ-4 שנים הוריו לא התעניינו כלל איך הוא מסתדר,ואיפה הוא נמצא.הוראת הרב היתה מפורשת.הפחד פן יקלקל את הילדים הקטנים שראו בו סוג של מודל הרחיק אותם ממנו.והוא רק עבר מתחנה לתחנה במסע חייו תוך שהוא בונה את עולמו הפרטי,ומגשים חלומות שחלם מילדות. אט אט הקרח הפשיר,ההורים הבינו שעדיף לקבלו כחילוני אך בחיים ובקשר.מאשר להתעקש על ענייני דת ולאבדו כליל.מצידו ידע הוא לכבד,הגיע לביקורים עם כיסוי ראש סימלי.כאומר "אני איתכם,אבל לא משלכם". "...אל המסגרת הקרועה,אל הספק באהבה.אל רגע של שפיות חדה,אל השלום והשלווה.אל השלם שבשבור,אל הצריך והאמור.אל מה שלא יכול להיות,אל הברכה שבחיבור..." רוח קרירה נכנסה מתחתית הקסדה,העירה אותו מהמחשבות.משמאלו הכביש שמתפתל לעבר הכפרים הערביים בהם ביקר בילדותו עוד טרם פרוץ האינתיפאדה.ולימינו נישאים גושי בנינים גבוהים המאכלסים בתוכם אברכים ומשפחות קודש.הכביש מתפתל במהירות מתחת הגלגלים,כשבחורי ישיבה מביטים בעיניים סקרניות בבחור עם המעיל העבה שדוהר על גבי האופנוע בתוככי העיר החרדית. אל מול בית הוריו דומם הוא את המנוע כשרגלו בועטת ברגלית הצד של האופנוע.מטה אותו לכיוון הרגלית,מוריד באיטיות את הכפפות מידיו ואת הקסדה מראשו,ידו מגששת בכיס אחרי הכיפה הזעירה.כיפת הביקורים. מניח את הכיפה לראשו,מהדק את הסיכה שלא תתעופף ברוח צינת הערב.ובצעד קליל צועד הוא לעבר הדלת המוכרת,דלת בית הוריו. "...הנה באתי הביתה..." חג אורים שמח לכולנו
http://www.youtube.com/watch?v=9enn5OaF-Hk
מכל חלון מביטות אליו השלהבות, רובן בחנוכיות פשוטות שמחולקות על ידי בני תשחורת. בליווי המנטרה הלעוסה "יחי אדוננו".מיעוטן מושקעות בכסף מפותח בפיתוחים עדינים,וחלקן אף בזהב שזוהרו מנצנץ למרחוק. הרטט בכיסו הפר את קו מחשבתו,נזכר ששכח לבטל את השקט עוד מהרגע שבו יצא מהעבודה.על הצג הבהבה המילה "אבא",והוא תהה לרגע אם לענות. הגעגוע גבר,והקשר החזק יותר עם אביו מאשר עם אימו הכריע.הוא לחץ על הכפתור הירוק,וקולו העמוק של אביו השתפך מבעד למכשיר הזעיר. "אולי תבוא לבקר,לשבת איתנו קצת מול הנרות" שאל אביו וקולו העמוק היה ספוג תקווה שאולי הפעם הבן יענה בחיוב,אולי משהו בניצוץ נשמתו היהודית יתעורר.האב שמע את כיחכוח הגרון שמנסה להרוויח כמה שניות לפני התשובה.ופלט,אולי כדי לשכנע "אני מאד אשמח לראות אותך בן יקר".האב הצליח."אני אבוא עוד חצי שעה ככה." הוא עונה כשהוא מחשב את הזמן שנותר לו עד היציאה. ביציאה מתל אביב,ליד נחש מכוניות שמתפתל בפקק שנראה כאילו נוצר ביום שבו נולד הכביש הוא נתן למחשבותיו דרור.תוך זיגזוז מהיר עם האופנוע בינות לפחיות נתן להכל להציף. האופנוע מוטה לקצב הנסיעה בהפלקות עדינות מימין לשמאל,והזיכרונות החלו לעלות.זוכר את עצמו ילד ביישן נמוך קומה ורזה,שאף פעם לא מצא את מקומו במסגרת המשפחתית-דתית-קהילתית. נזכר בחיוך איך נבעט על ידי המנהל לביתו ליומיים,רק בגלל שהראה לחבר את איך מתבצעת כריעתם של המוסלמים בעת תפילה תוך שהוא אומר "אללה הוא אכבר".(מה לעשות,השיפוץ בבית באותה זמן עם כמה בני דודים כנראה השפיעה
). המנהל הסתכל עליו במבט המום,והוא אפילו לא הבין מה עשה רע. נזכר בעשרות הפעמים שנזרק מהכיתה,רק בגלל שמבטו המשועמם שריפרף על הבריסטולים עם פסוקים מעלי אבק הפריע לרב המחנך בריכוז.לא הרגיש אשם.פשוט ידע שסיפורים על 2 קילו חיטה שהתפזרה ברדיוס מסויים או על שור שתקף פרה תמימה על אם הדרך לא מעניינים אותו יותר ממזג האויר היומי בפיסגת הקילמנג'רו. נזכר באימו שתמיד הביטה בו בעצב,הביטה ומילמלה "אתה יודע שכל זה קורה כי אתה חכם מדי,כי אתה מחפש דברים שאסור לך".והוא,הוא רק רצה לטעום את הכל.לחוות רגעים שקרה בספרים האסורים בסתר.לראות את העולם הגדול כמו שהראו בטלויזיה הקטנה בביתנו של השומר של הישוב.הרגיש שליבו לוקח אותו למקום שלשם הוא שייך. האופנוע נוטה ימינה בחדות,לוקח את הסיבוב לכיוון הכביש לצומת שילת.וראשו כמו מרחף ממעל נזכר בהכל. בישיבה כבר דעותיו התגבשו,הגמרות העתיקות שימשו כבסיס לניירות שמולאו בשירבוטים חסרי פשר ובסמלים שצויירו על ידו.עיניו היו ריקות מניצוץ כשכולם רגשו על פיצוח תוספות מורכב,וליבו המה רק להפסקת הצהרים.ולשאלה כמה השניצל היומי בארוחה בחדר אוכל יהיה ספוג בשומן. את רוב השיעורים בילה בשיטוטים בשכונה החילונית שסמוכה לישיבה.מכיר נערים בני גילו.דומים לו כל כך,ושונים עד כאב. הם היו לבושים בבגדים מותגים,בצבעים שסינוורו אף את השמש.כשהוא עטוי בחולצה לבנה חלקה,ומכנס שחור מגוהץ בחדות.תיסרוקתם החצופה עם הג'ל והשיער שעוצב לפי הצעקה האחרונה היוו ניגוד משווע לתספורתו הקצוצה והפיאות הקטנטנות (כמה מכות הוא קיבל כשהעז לקצר אותן,הוא עוד חש את זה על גבו) שהתחבאו מאחורי אוזניו. "....אל הזדמנות שלא ניתנה,אל החמלה והטינה.אל פיתקאות באבנים,אל פתח צר אל אלוהים.." משם הדרך החוצה היתה קלה.ישיבות קלטו וזרקו,רבנים דיברו וניסו להסביר.אבל הוא היה סגור בתוך עצמו,מביט בהם כשואל איך זה שהם לא מבינים שזה לא זה.הם הביטו ברחמים ורק פלטו "יכולת לצאת רב גדול".הוא מצד שני בתוככי ליבו עלץ על שזה לא הולך לקרות. בגיל 17 הוא כבר היה בחוץ,ועם הקשרים שטווה בשיטוטיו הרבים גם מצא מקום להשתכן בו.ורק מבטם הרודף של הוריו הצליח להציק לו מדי פעם.הרגיש שאיכזב אותם והכאיב להם ופחד שזה יגרום להם לשיברון לב. בתחילה הקשר נותק כליל.ובמשך כ-4 שנים הוריו לא התעניינו כלל איך הוא מסתדר,ואיפה הוא נמצא.הוראת הרב היתה מפורשת.הפחד פן יקלקל את הילדים הקטנים שראו בו סוג של מודל הרחיק אותם ממנו.והוא רק עבר מתחנה לתחנה במסע חייו תוך שהוא בונה את עולמו הפרטי,ומגשים חלומות שחלם מילדות. אט אט הקרח הפשיר,ההורים הבינו שעדיף לקבלו כחילוני אך בחיים ובקשר.מאשר להתעקש על ענייני דת ולאבדו כליל.מצידו ידע הוא לכבד,הגיע לביקורים עם כיסוי ראש סימלי.כאומר "אני איתכם,אבל לא משלכם". "...אל המסגרת הקרועה,אל הספק באהבה.אל רגע של שפיות חדה,אל השלום והשלווה.אל השלם שבשבור,אל הצריך והאמור.אל מה שלא יכול להיות,אל הברכה שבחיבור..." רוח קרירה נכנסה מתחתית הקסדה,העירה אותו מהמחשבות.משמאלו הכביש שמתפתל לעבר הכפרים הערביים בהם ביקר בילדותו עוד טרם פרוץ האינתיפאדה.ולימינו נישאים גושי בנינים גבוהים המאכלסים בתוכם אברכים ומשפחות קודש.הכביש מתפתל במהירות מתחת הגלגלים,כשבחורי ישיבה מביטים בעיניים סקרניות בבחור עם המעיל העבה שדוהר על גבי האופנוע בתוככי העיר החרדית. אל מול בית הוריו דומם הוא את המנוע כשרגלו בועטת ברגלית הצד של האופנוע.מטה אותו לכיוון הרגלית,מוריד באיטיות את הכפפות מידיו ואת הקסדה מראשו,ידו מגששת בכיס אחרי הכיפה הזעירה.כיפת הביקורים. מניח את הכיפה לראשו,מהדק את הסיכה שלא תתעופף ברוח צינת הערב.ובצעד קליל צועד הוא לעבר הדלת המוכרת,דלת בית הוריו. "...הנה באתי הביתה..." חג אורים שמח לכולנו
