הנה אני הגעתי...
שלום לכם
לפי דפדוף קצר, נראה לי שאני בין הצעירות פה... תרתי משמע
אני בת 26, נשואה 3 שנים, פרודים חודשיים ומקווה שגרושים ממש בקרוב...
הייתה שיחה עיקרית לגבי הסכמות, והשלב הבא הוא פגישת גישור.
אבל לא לזה באתי..
יש לנו תינוקת, והיא רק בת שנה וחודשיים..
ואני משננת טוב את עיקרון ה"עדיף בית נפרד ושמח, מבית מאוחד ועצוב", וכמובן מרגישה את זה בפועל,
אבל לא משנה כמה זה הגיוני ונחמד והכל,
החלק הזה פשוט קורע אותי..
והעניין הוא, שהוא בכלל לא היה חלק משמעותי בגידול שלה במשך השנה הזו.
אני הייתי האחראית העיקרית, נשארתי בבית 10 חודשים, ונהניתי מכל רגע...
בזמן שהוא המשיך את חייו כמו שהוא רגיל ורוצה, עד לרמה של לראות אותה בעיקר בבקרים (חצי שעה לפני יציאה מהבית) ופעם-פעמיים בשבוע אחה"צ.. בכל שאר הזמן הוא פשוט היה עסוק בעצמו, וגם אם הוא היה נוכח בבית, זה לא היה איתה.
למעשה, עד לפרידה, לא היה אפילו מצב אחד שהוא איתה לבד ממש במשך שעתיים שלמות, כמו שקורה עכשיו.
וזה בעצם מה שגם יקרה עכשיו עם משמורת בגיל כזה, אני אשאר המטפלת העיקרית, והוא יהיה על תקן אורח...
מה שכן מטריד אותי זה העתיד.
אני כל הזמן מרגישה שאני פשוט אמנע מהילדה שלי איזשהו מצב טבעי ובסיסי של זוג הורים שחיים יחד,
וזה פשוט מעיק עליי.
הגירושין האלה לא התחילו ביוזמתי אמנם, אבל אני מיום ליום מבינה כמה אני צריכה את זה לטובתי.
אין לנו הרבה שנים ברזומה, אבל כבר הספקתי להילחם את כל המלחמות האפשריות, כולל רמיסה של הכבוד העצמי שלי, כולל טיפול זוגי וכולל עיוורון מוחלט עד לרמה של טמטום.
אבל עם כל זה, אני עדיין מרגישה שהצעד הזה הוא לטובתי בראש ובראשונה,
ונכון שזה גם לטובתה,
אבל רק כרגע...
אולי אני כן צריכה להתעלות על עצמי גם הפעם, ולנסות לפחות בגללה?
שזו כמובן סיבה גרועה להישאר...אבל שוב, אני מרגישה סוג של אנוכיות כשאני עושה פעולה שנוגעת אליה, אבל אין לה שום יכולת אמירה או תגובה בעניין...
זה בטח המקום לציין שאני באה מבית ומסביבה שאין בה אפילו לא נגיעה לכל הנושא של גירושין... אין לי היכרות עם ילדים שגדלו להורים גרושים, או עם אנשים עם ילדים שהתגרשו בעצמם. אז אין לי איזו דוגמא או מודל להסתכל עליו, לטוב ולרע.
קראתי קצת מחקרים בנוגע להשפעת גירושין על תינוקות בגיל כזה, ומה שהבנתי היה עוד יותר מטריד...
אני יצאתי מתוך נקודת הנחה, שכל עוד היא בגיל שהיא לא ממש מבינה ובטח לא תזכור, זה יהיה פשוט יותר. אבל גם לגיל הזה יש את החסרונות שלו, ואם לתמצת - תינוק צריך יותר מדמות מטפלת אחת, כדי לבנות תקשורת נכונה. אמנם חזרתי לבית של אמא שלי, והיא דמות עיקרית בשבילה כמעט כמוני, ובטח שיותר ממנו. אבל אני לא יודעת להחליט אם זה מספק את הצורך הזה, ואם היא בכלל יכולה להוות תחליף לדמות אב.
מקווה שהסברתי את עצמי טוב,
ושמישהו יוכל לעזור לי קצת עם זה
תודה מראש
שלום לכם
לפי דפדוף קצר, נראה לי שאני בין הצעירות פה... תרתי משמע
אני בת 26, נשואה 3 שנים, פרודים חודשיים ומקווה שגרושים ממש בקרוב...
הייתה שיחה עיקרית לגבי הסכמות, והשלב הבא הוא פגישת גישור.
אבל לא לזה באתי..
יש לנו תינוקת, והיא רק בת שנה וחודשיים..
ואני משננת טוב את עיקרון ה"עדיף בית נפרד ושמח, מבית מאוחד ועצוב", וכמובן מרגישה את זה בפועל,
אבל לא משנה כמה זה הגיוני ונחמד והכל,
החלק הזה פשוט קורע אותי..
והעניין הוא, שהוא בכלל לא היה חלק משמעותי בגידול שלה במשך השנה הזו.
אני הייתי האחראית העיקרית, נשארתי בבית 10 חודשים, ונהניתי מכל רגע...
בזמן שהוא המשיך את חייו כמו שהוא רגיל ורוצה, עד לרמה של לראות אותה בעיקר בבקרים (חצי שעה לפני יציאה מהבית) ופעם-פעמיים בשבוע אחה"צ.. בכל שאר הזמן הוא פשוט היה עסוק בעצמו, וגם אם הוא היה נוכח בבית, זה לא היה איתה.
למעשה, עד לפרידה, לא היה אפילו מצב אחד שהוא איתה לבד ממש במשך שעתיים שלמות, כמו שקורה עכשיו.
וזה בעצם מה שגם יקרה עכשיו עם משמורת בגיל כזה, אני אשאר המטפלת העיקרית, והוא יהיה על תקן אורח...
מה שכן מטריד אותי זה העתיד.
אני כל הזמן מרגישה שאני פשוט אמנע מהילדה שלי איזשהו מצב טבעי ובסיסי של זוג הורים שחיים יחד,
וזה פשוט מעיק עליי.
הגירושין האלה לא התחילו ביוזמתי אמנם, אבל אני מיום ליום מבינה כמה אני צריכה את זה לטובתי.
אין לנו הרבה שנים ברזומה, אבל כבר הספקתי להילחם את כל המלחמות האפשריות, כולל רמיסה של הכבוד העצמי שלי, כולל טיפול זוגי וכולל עיוורון מוחלט עד לרמה של טמטום.
אבל עם כל זה, אני עדיין מרגישה שהצעד הזה הוא לטובתי בראש ובראשונה,
ונכון שזה גם לטובתה,
אבל רק כרגע...
אולי אני כן צריכה להתעלות על עצמי גם הפעם, ולנסות לפחות בגללה?
שזו כמובן סיבה גרועה להישאר...אבל שוב, אני מרגישה סוג של אנוכיות כשאני עושה פעולה שנוגעת אליה, אבל אין לה שום יכולת אמירה או תגובה בעניין...
זה בטח המקום לציין שאני באה מבית ומסביבה שאין בה אפילו לא נגיעה לכל הנושא של גירושין... אין לי היכרות עם ילדים שגדלו להורים גרושים, או עם אנשים עם ילדים שהתגרשו בעצמם. אז אין לי איזו דוגמא או מודל להסתכל עליו, לטוב ולרע.
קראתי קצת מחקרים בנוגע להשפעת גירושין על תינוקות בגיל כזה, ומה שהבנתי היה עוד יותר מטריד...
אני יצאתי מתוך נקודת הנחה, שכל עוד היא בגיל שהיא לא ממש מבינה ובטח לא תזכור, זה יהיה פשוט יותר. אבל גם לגיל הזה יש את החסרונות שלו, ואם לתמצת - תינוק צריך יותר מדמות מטפלת אחת, כדי לבנות תקשורת נכונה. אמנם חזרתי לבית של אמא שלי, והיא דמות עיקרית בשבילה כמעט כמוני, ובטח שיותר ממנו. אבל אני לא יודעת להחליט אם זה מספק את הצורך הזה, ואם היא בכלל יכולה להוות תחליף לדמות אב.
מקווה שהסברתי את עצמי טוב,
ושמישהו יוכל לעזור לי קצת עם זה
תודה מראש
