berliyoz122
New member
הנה אני בכפכפים
פירסמתי לאחרונה מודעה. במודעה כתבתי שאני מעוניין לצפות בזוג ביחסי שליטה, לראות ולשאול שאלות. להבין איך מסתדרים ביחסים מסוג זה. קיבלתי תגובה והתחלתי לדבר איתם על אפשרות לפגישה. כאשר דיברתי עם השפחה הכל היה בסדר, אבל כאשר דיברתי עם אדונה נתקפתי זעם ועצבנים שמעולם לא ידעתי ברמתו ובמיקודו. אדונה לא עשה שום דבר שיכול היה על פניו להקפיץ בי משהו. מעצם קולו, מעצם התנהוגותו המעט מתנשאת כל מה שרציתי זה לשבור את רוחו ולנצח אותו בלי לדעת בכלל מה זה לנצח או במה בכלל. כאשר הוא רצה שקרא לו "אדוני" רציתי להיות מולו באותו הרגע ולהתנפל עליו במכות, להכות אותו עד שלא ישאר ממנו דבר. הופתעתי מעצמי, פתחתי דלת שלא הכרתי. האדון בגילו של אבי, נושא טעון כשלעצמו. הכל נראה לי מעורבב ולא ידעתי האם הזעם הוא הזהרה חמורה של הגוף שלי. לטפל בכל נושא בנפרד ולא לערבב פחדים ודילמות שונות כך שלא אוכל לזהות מה בא מאיפה או שניצב מולי נושא כל חדש לי ולכן חובה עלי להכנס פנימה ולגלות. שחכתי לציין בתחילת הכיתוב, הם רצו שאשתתף שהשפחה ואני נמצוץ לאדונה ביחד. אין לי בעייה עקרונית ולכן בהתחלה הסכמתי. כדי לצאת מהבילבול יצאתי במסע של התיעצות עם אנשים. לבסוף הגעתי להבנה שאני מפחד לדבר עם הוריי על הנושא, אני מתבייש בעצמי. ואני לא מתבייש בעצמי אז סיפרתי להם והם הגיבו בקבלה מסויימת. יתכן שכל מה שהייתי אמור לקבל מהסיטואצייה היא איבוד עוד שכבת עור דקה של בושה. לגדל עוד שכבעת עור של אומץ ואמונה בעצמי. אחת הדילמות הראשיות היא האם סאדו למינהו ומשחקי שליטה הם סימפטום. כאב שלא שוחרר, שליטה מבוקרת יותר, פחדים למינהם. ככל שעובר הזמן אני פחות אלים (במיוחד כלפי עצמי) למרות שעדיין מאוד כואב. אני מעוניין קודם להקשיב, אחר כך לראות ולחשוב רק אחרי שאגבש דיעה. תודה וערב נעים
פירסמתי לאחרונה מודעה. במודעה כתבתי שאני מעוניין לצפות בזוג ביחסי שליטה, לראות ולשאול שאלות. להבין איך מסתדרים ביחסים מסוג זה. קיבלתי תגובה והתחלתי לדבר איתם על אפשרות לפגישה. כאשר דיברתי עם השפחה הכל היה בסדר, אבל כאשר דיברתי עם אדונה נתקפתי זעם ועצבנים שמעולם לא ידעתי ברמתו ובמיקודו. אדונה לא עשה שום דבר שיכול היה על פניו להקפיץ בי משהו. מעצם קולו, מעצם התנהוגותו המעט מתנשאת כל מה שרציתי זה לשבור את רוחו ולנצח אותו בלי לדעת בכלל מה זה לנצח או במה בכלל. כאשר הוא רצה שקרא לו "אדוני" רציתי להיות מולו באותו הרגע ולהתנפל עליו במכות, להכות אותו עד שלא ישאר ממנו דבר. הופתעתי מעצמי, פתחתי דלת שלא הכרתי. האדון בגילו של אבי, נושא טעון כשלעצמו. הכל נראה לי מעורבב ולא ידעתי האם הזעם הוא הזהרה חמורה של הגוף שלי. לטפל בכל נושא בנפרד ולא לערבב פחדים ודילמות שונות כך שלא אוכל לזהות מה בא מאיפה או שניצב מולי נושא כל חדש לי ולכן חובה עלי להכנס פנימה ולגלות. שחכתי לציין בתחילת הכיתוב, הם רצו שאשתתף שהשפחה ואני נמצוץ לאדונה ביחד. אין לי בעייה עקרונית ולכן בהתחלה הסכמתי. כדי לצאת מהבילבול יצאתי במסע של התיעצות עם אנשים. לבסוף הגעתי להבנה שאני מפחד לדבר עם הוריי על הנושא, אני מתבייש בעצמי. ואני לא מתבייש בעצמי אז סיפרתי להם והם הגיבו בקבלה מסויימת. יתכן שכל מה שהייתי אמור לקבל מהסיטואצייה היא איבוד עוד שכבת עור דקה של בושה. לגדל עוד שכבעת עור של אומץ ואמונה בעצמי. אחת הדילמות הראשיות היא האם סאדו למינהו ומשחקי שליטה הם סימפטום. כאב שלא שוחרר, שליטה מבוקרת יותר, פחדים למינהם. ככל שעובר הזמן אני פחות אלים (במיוחד כלפי עצמי) למרות שעדיין מאוד כואב. אני מעוניין קודם להקשיב, אחר כך לראות ולחשוב רק אחרי שאגבש דיעה. תודה וערב נעים