הנהר סמבטיון
אגדות מספרות שכשבית-המקדש נהרס והישראלים נלקחו לבבל, השובים שלהם ביקשו מהם לנגן ולשיר את שירי ציון. הישראלים פנו אל אלוהים ואמרו לו שאינם יכולים לשיר את שיריה הקדושים של ציון בארץ טמאה. חלקם אפילו חתכו את אצבעותיהם כדי שלא יוכלו לנגן. כשבכו אל אלוהים, הגיע ענן מגן-עדן ועטף את הישראלים, את בקרם וצאנם ואפילו את אוהליהם ונשא אותם לשמיים והסיע אותם כל היום. כשהגיע הלילה, הענן הניח את הישראלים העייפים על אדמה בארץ לא-נודעת. כל הלילה שמעו רעש חזק סביבם והיו מבוהלים. הרעש נשמע כסערה גדולה, אולי כסופה בים. בבוקר עלתה השמש והישראלים ראו שצבא גדול מקיף את האזור עליו עמדו, אבל לא יכול להתקרב אליהם. האזור בו היו הישראלים היה אי מוקף בנהר גדול, שהצבא לא יכל לחצות. אבל זה לא היה נהר רגיל: במקום מים הוא געש בסלעים ואבנים, אבק ואש, גורם לרעשים רועמים וחזקים, שהתחזקו עוד יותר כשנתקל בהר ברזל שעמד בדרכו. הישראלים ההמומים הביטו סביבם וראו שבכמה מקומות הנהר לא רחב כל-כך והם יכלו לדבר עם האנשים בצד השני. החיילים סיפרו להם שארץ זו נקראת "חבילה" ובמקום זה לא היה נהר קודם לכן. זו הייתה ארץ טובה ועשירה, מלאה בסוגי צמחים ועצים מועילים ומקומות מרעה גדולים בשביל עדריהם. שישה מעיינות זרמו שם והתאחדו לאגם גדול ויפהפה שהשקה את כל הארץ ובתוכו שחו דגים גדולים ונקיים הטובים למאכל. הישראלים החלו להתיישב במקום בשמחה. כמה ימים עברו וערב השבת הגיע. הישראלים נדהמו לראות שהנהר הגועש נעשה שקט, אבנים לא עפו לאוויר, ענני האבק נרגעו והאש גוועה. "מה נעשה?" הם שאלו. "האם עכשיו יבואו החיילים לכבוש את המפלט שלנו?" אבל בזמן שדיברו, אל המקום התקרב ענן ענק כמו זה שהביא אותם לשם והתייצב מעל הנהר. אף-אחד לא יכל לחצות אותו בערפל הסמיך. הענן נשאר במקום במשך כל השבת וכשירד הערב והישראלים שרו את "שבת המלכה", הנהר החל לגעוש שוב. הישראלים קראו לנהר "סמבטיון" וגרו במקום, מוגנים ומאושרים. מספרים שכל מטייל אמיץ שלא ייבהל מהנהר סמבטיון ויברח מהמקום יוכל למצוא אותם שם. אומרים שהמקום לא רחוק ממלכתו של פרסטר ג'ון, אולי עשרה ימי הליכה מעל הרים גבוהים ועמקים שיכולים להחצות רק ברגל. הנהר יכול להישמע עד למרחק של יום הליכה אחד.
אגדות מספרות שכשבית-המקדש נהרס והישראלים נלקחו לבבל, השובים שלהם ביקשו מהם לנגן ולשיר את שירי ציון. הישראלים פנו אל אלוהים ואמרו לו שאינם יכולים לשיר את שיריה הקדושים של ציון בארץ טמאה. חלקם אפילו חתכו את אצבעותיהם כדי שלא יוכלו לנגן. כשבכו אל אלוהים, הגיע ענן מגן-עדן ועטף את הישראלים, את בקרם וצאנם ואפילו את אוהליהם ונשא אותם לשמיים והסיע אותם כל היום. כשהגיע הלילה, הענן הניח את הישראלים העייפים על אדמה בארץ לא-נודעת. כל הלילה שמעו רעש חזק סביבם והיו מבוהלים. הרעש נשמע כסערה גדולה, אולי כסופה בים. בבוקר עלתה השמש והישראלים ראו שצבא גדול מקיף את האזור עליו עמדו, אבל לא יכול להתקרב אליהם. האזור בו היו הישראלים היה אי מוקף בנהר גדול, שהצבא לא יכל לחצות. אבל זה לא היה נהר רגיל: במקום מים הוא געש בסלעים ואבנים, אבק ואש, גורם לרעשים רועמים וחזקים, שהתחזקו עוד יותר כשנתקל בהר ברזל שעמד בדרכו. הישראלים ההמומים הביטו סביבם וראו שבכמה מקומות הנהר לא רחב כל-כך והם יכלו לדבר עם האנשים בצד השני. החיילים סיפרו להם שארץ זו נקראת "חבילה" ובמקום זה לא היה נהר קודם לכן. זו הייתה ארץ טובה ועשירה, מלאה בסוגי צמחים ועצים מועילים ומקומות מרעה גדולים בשביל עדריהם. שישה מעיינות זרמו שם והתאחדו לאגם גדול ויפהפה שהשקה את כל הארץ ובתוכו שחו דגים גדולים ונקיים הטובים למאכל. הישראלים החלו להתיישב במקום בשמחה. כמה ימים עברו וערב השבת הגיע. הישראלים נדהמו לראות שהנהר הגועש נעשה שקט, אבנים לא עפו לאוויר, ענני האבק נרגעו והאש גוועה. "מה נעשה?" הם שאלו. "האם עכשיו יבואו החיילים לכבוש את המפלט שלנו?" אבל בזמן שדיברו, אל המקום התקרב ענן ענק כמו זה שהביא אותם לשם והתייצב מעל הנהר. אף-אחד לא יכל לחצות אותו בערפל הסמיך. הענן נשאר במקום במשך כל השבת וכשירד הערב והישראלים שרו את "שבת המלכה", הנהר החל לגעוש שוב. הישראלים קראו לנהר "סמבטיון" וגרו במקום, מוגנים ומאושרים. מספרים שכל מטייל אמיץ שלא ייבהל מהנהר סמבטיון ויברח מהמקום יוכל למצוא אותם שם. אומרים שהמקום לא רחוק ממלכתו של פרסטר ג'ון, אולי עשרה ימי הליכה מעל הרים גבוהים ועמקים שיכולים להחצות רק ברגל. הנהר יכול להישמע עד למרחק של יום הליכה אחד.