StarDustGirl
New member
המ...שלום אנשים
אמ...איפה להתחיל? אני מתארת לעצמי ביום שנולדתי (חחח..אל תלחצו, אני לא אפרט יותר מדי). קודם כל, אני הייתי היחידה שינקה בכזאת אימפולסביות, וכשיצאתי מבית החולים, הייתי כבר שמנה יותר מכל תינוק בן ארבעה ימים. המוצץ למזלי לא היה אובססיה, אבל כל מה שבא אחריו כן....~אנחה~ טוב..נתחיל בכך שהייתי ממש היפראקטיבית, לא הייתי מסוגלת לשבת בשקט. אפילו לא לישון בלילות. ההורים שלי כמעט החליטו לא להביא יותר ילדים בגלל שכל כך סחטתי מהם את המיץ. הייתי תמיד תמיד פטפטנית היסטרית. כל הזמן דברתי. יום אחד קלטתי איך שזה מזיק לי חברתית, אז נאלצתי לרסן את עצמי. הבעיה הייתה שהאנרגיות (שלכאורה חשבתי שרוסנו) היו צריכות מוצא אחר. האובססיה הראשונה שלי הייתה כנראה לדולפינים. החדר שלי היה כחול-אפור מרוב תמונות ופיצ'יפקס של דולפינים. האובססיה השניה שלי הייתה ספרים, התחלתי לקרוא כל כך הרבה..כמעט מפחיד. אני סיימתי בקלות כאלף עמודים בשבוע. אחר כך, האובססיה הגרועה מכל עד כה, הייתה לדיכאון. זו כנראה גם האובססיה המוזרה ביותר. התחלתי פשוט לחשוב כל הזמן, אולי לפחד מהשברירות הזו של הנפש. התמכרתי למיסטיקה, וגם כל הזמן הייתי נורא מבודדת. אף פעם לא ממש נכנסתי לדיכאון, אבל זה תמיד ריחף מעלי כמו צל. גם לאינטרנט הייתי (ואני עדין, באופן טיפה מתון יותר) מכורה, לרכיבה על סוסים, לכתיבה. היום אני מכורה לקפה, ובאופן כל כך מתבגר מצידי, למוזיקת רוק, אבל בעיקר בעיקר לזמר ספציפי בשם דייויד בואי. כנראה בגלל שהוא כל כך משקף את מי שאני. גם הוא השתנה ללא הרף, לא היה מסוגל לשבת בשקט. לא הזכרתי את העובדה שעברתי תשע פעמים מכיתה לכיתה (כולל המעברים מגן ליסודי ומיסודי לחטיבה) לאחרונה גם קפצתי אחת, ועוד מעט אני עוברת לתיכון. מספר החוגים שהייתי בחיים שלי הוא אדיר! באף אחד מהם לא התמדתי יותר משנה. מה הקשר המדויק בין כל הנ"ל לבין התמכרויות? התמכרות (כפי שאני מבינה) היא אובססיה למשהו. אז אפשר להגיד, שברגע שאני נדלקת על משהו..אמא שלי כל הזמן מדמה את זה לשריפה. היא מתחילה בניצוץ, שורפת במצמוץ-עין יער שלם לאפר, ואז כשהיא מסופקת, נכבת. זה בדיוק מה שאני עושה. במקום למתן את העניין שלי במשהו, אני פשוט הופכת אותו למשהו מרכזי נורא בחיים, למשהו אובססיבי, ובשניה שאני מאבדת ענין עוברת לדבר הבא. זה מטריף, בכלל לא בריא לנפש לא להיות מרוצה במקום שאתה. אני גם מגרדת המון בראש..אין לי בקושי קסקסים, זה מעין טיק עצבני. גם עברתי תקופה של כסיסת ציפורניים. של אהבה לאדרנלין. אני גם לא מסוגלת לעבור יום בלי לספור קלוריות- מה שמן-הסתם גורם לי להשמין במקום להרזות- כמה מתסכל. אובחנה אצלי הפרעת קשב, אפילו הוצע לי ריטלין כדאי לשפר את היכולות במטמתיקה ובכלל בריכוז. בעיית הריכוז שלי באמת הורידה לי כחמש נקודות IQ (המאבחנת אמרה שיכולתי להגיעה ל150 בעזרת ריטלין). אמא שלי מתנגדת לסימום
. בכל אופן, עדין לא עשיתי לעצמי נזק כלשהו-תודה לאל. הנרגילה לא מספיק נגישה בשביל לפתח אובססיה, סיגריות לא באות בחשבון ואלכוהול רק כשמזדמן. כנראה אני מקווה למצוא פה רעיונות מקוריים לאיפה לנטב אנרגיות בצורה שלא תחשב כאובססיבית. גם כדי לשתף, זה די מקל כאשר מודים בעובדה שאתה חסר שקט בצורה אובססיבית. המ.. אבל בעיקרון אני תמיד אהבתי את רעיון קבוצת התמיכה, שבמקום שכל אחד יהיה לבד בפני הבעיות שלו, אפשר לעזור אחד לשני
אז בכל אופן..נעים מאוד! קוראים לי טל
אמ...איפה להתחיל? אני מתארת לעצמי ביום שנולדתי (חחח..אל תלחצו, אני לא אפרט יותר מדי). קודם כל, אני הייתי היחידה שינקה בכזאת אימפולסביות, וכשיצאתי מבית החולים, הייתי כבר שמנה יותר מכל תינוק בן ארבעה ימים. המוצץ למזלי לא היה אובססיה, אבל כל מה שבא אחריו כן....~אנחה~ טוב..נתחיל בכך שהייתי ממש היפראקטיבית, לא הייתי מסוגלת לשבת בשקט. אפילו לא לישון בלילות. ההורים שלי כמעט החליטו לא להביא יותר ילדים בגלל שכל כך סחטתי מהם את המיץ. הייתי תמיד תמיד פטפטנית היסטרית. כל הזמן דברתי. יום אחד קלטתי איך שזה מזיק לי חברתית, אז נאלצתי לרסן את עצמי. הבעיה הייתה שהאנרגיות (שלכאורה חשבתי שרוסנו) היו צריכות מוצא אחר. האובססיה הראשונה שלי הייתה כנראה לדולפינים. החדר שלי היה כחול-אפור מרוב תמונות ופיצ'יפקס של דולפינים. האובססיה השניה שלי הייתה ספרים, התחלתי לקרוא כל כך הרבה..כמעט מפחיד. אני סיימתי בקלות כאלף עמודים בשבוע. אחר כך, האובססיה הגרועה מכל עד כה, הייתה לדיכאון. זו כנראה גם האובססיה המוזרה ביותר. התחלתי פשוט לחשוב כל הזמן, אולי לפחד מהשברירות הזו של הנפש. התמכרתי למיסטיקה, וגם כל הזמן הייתי נורא מבודדת. אף פעם לא ממש נכנסתי לדיכאון, אבל זה תמיד ריחף מעלי כמו צל. גם לאינטרנט הייתי (ואני עדין, באופן טיפה מתון יותר) מכורה, לרכיבה על סוסים, לכתיבה. היום אני מכורה לקפה, ובאופן כל כך מתבגר מצידי, למוזיקת רוק, אבל בעיקר בעיקר לזמר ספציפי בשם דייויד בואי. כנראה בגלל שהוא כל כך משקף את מי שאני. גם הוא השתנה ללא הרף, לא היה מסוגל לשבת בשקט. לא הזכרתי את העובדה שעברתי תשע פעמים מכיתה לכיתה (כולל המעברים מגן ליסודי ומיסודי לחטיבה) לאחרונה גם קפצתי אחת, ועוד מעט אני עוברת לתיכון. מספר החוגים שהייתי בחיים שלי הוא אדיר! באף אחד מהם לא התמדתי יותר משנה. מה הקשר המדויק בין כל הנ"ל לבין התמכרויות? התמכרות (כפי שאני מבינה) היא אובססיה למשהו. אז אפשר להגיד, שברגע שאני נדלקת על משהו..אמא שלי כל הזמן מדמה את זה לשריפה. היא מתחילה בניצוץ, שורפת במצמוץ-עין יער שלם לאפר, ואז כשהיא מסופקת, נכבת. זה בדיוק מה שאני עושה. במקום למתן את העניין שלי במשהו, אני פשוט הופכת אותו למשהו מרכזי נורא בחיים, למשהו אובססיבי, ובשניה שאני מאבדת ענין עוברת לדבר הבא. זה מטריף, בכלל לא בריא לנפש לא להיות מרוצה במקום שאתה. אני גם מגרדת המון בראש..אין לי בקושי קסקסים, זה מעין טיק עצבני. גם עברתי תקופה של כסיסת ציפורניים. של אהבה לאדרנלין. אני גם לא מסוגלת לעבור יום בלי לספור קלוריות- מה שמן-הסתם גורם לי להשמין במקום להרזות- כמה מתסכל. אובחנה אצלי הפרעת קשב, אפילו הוצע לי ריטלין כדאי לשפר את היכולות במטמתיקה ובכלל בריכוז. בעיית הריכוז שלי באמת הורידה לי כחמש נקודות IQ (המאבחנת אמרה שיכולתי להגיעה ל150 בעזרת ריטלין). אמא שלי מתנגדת לסימום
