פורץ מאה שערים
New member
המשך
קשה לי למצוא סביבה תומכת מכיוון שאני לא ממש מתאים למסגרת כלשהי. אני קורא פסיבי בפורום "יוצאים בשאלה כבר קרוב ל-8 שנים וכן בפורום "חרדים בעל כורחם" מאז היווסדו. אני חייב לציין שקשה לי עם המון דברים שנכתבים בפורומים ולכן אני כמעט ולא כותב בו. אין לי "אנטי" נגד הדת או החרדים, אני לא מתחרה עם אף אחד כמה עוונות אני צובר, קשה לי נורא עם כל אלה שמזלזלים בדת או שמים למושא ללעג ולקלס אנשים גדולים באמת רק כי הם לא מסכימים עם הדרך שלהם. המוטו שלי בחיים הוא לא לזלזל באף אחד, "חיה ותן לחיות", אני מקבל כל אחד איך שהוא. נכון שיש דברים שלא נראים לי בדת ואני כל כך אדיש כלפיהם אך עדיין אני לא מזלזל בהם כי מי אני שאבוא ואקבע מה כן נכון ומה לא נכון. התאוריה שלי היא שישנם באדם שלושה מימדים ורק כאשר שלושת המימדים הללו תואמים ומסונכרנים, האדם באמת מרגיש טוב עם עצמו ומרגיש שהוא "עומד" במקום הנכון. ואני אסביר.... המימד הראשון הוא המימד החיצוני, התדמית החיצונית של האדם דהיינו הלבוש שלו. המימד השני הוא המימד של המעשים, אותם דברים שאדם בוחר לעשות או לעשות, לשמור או לשמור. המימד השלישי הוא המימד של האמונה הפנימית וההשקפה. כאשר ישנה סתירה פנימית בין אחד מהמימדים הללו לאחרים האדם מתחיל לחוות קונפליקטים ואז מתחיל תהליך ארוך כואב ומייגע. ביום יום שלושת המימדים אצלי די חופפים אחד לשני. אני לבוש בצורה "כללית" (אם כי נוטה יותר לאלגנט), לא עוקבים אחרי לראות מה אני שומר או מה אני לא שומר, ואת ההשפקת הפנימית שלי אני שומר לעצמי. המחשבות נמצאות על אש נמוכה למרות שבשעות הערב הערב שאלה בדרך כלל השעות הכי קשות אני יכול להתחיל להרגיש את הדגדוגים הלוחצים בתוך תוכי. לעומת זאת כאשר נוצר מגע עם אלמנטים דתיים אני נכנס למערבולת של תחושות ורגשות בין המימד הפנימי של ההשקפה והאמונה לבין המימד של המעשים המתבטא בעיקר בשאלה של מה עלי לעשות וכיצד עלי לפעול. אורח החיים שלי ביום יום כמעט ואינו מורכב מאלמנטים דתיים ואם לומר את האמת אין לי שום נקיפות מצפון על כך ואינני מרגיש שאני עושה דבר רע. אני מרגיש מאוד טבעי כאשר אני לא מקפיד על שמירת שבת או הנחת תפילין למרות שאני בהחלט מסוגל לשמור על הדברים הללו מדי פעם. אבל כאמור הדברים הללו הינם הדברים הפשוטים שבסופו של דבר אני מאמין שאוכל ליישר איתן קו ולשמור עליהן ביום מן הימים. 24 השעות האחרונות היו קשות עלי במיוחד. אציין שהיום עבר עלי בבית עם מחשבות טרופות ועם עלעול מדי פעם במחזור כדי לראות אולי ארגיש משהו, אבל כלום. לקראת תפילת נעילה גברה בי תחושת האמביוולנטיות. מצד אחד הייתי כל כך רגוע ושלו או במילים אחרות קר ואדיש אך מצד שני הכתה בי המחשבה "מה קרה לך ? למה אתה לא מרגיש כלום? הרי כל כל הרבה אנשים קורעים את ליבם עכשיו בתפילה, הרי כל כך הרבה טוענים שהרגע הזה הינו הרגע הכי מכריע ואתה פשוט יושב לך ולא מרגיש כלום". ואז....כאילו הכה בי ברק והדמעות פרצו החוצה. "למה הגעתי למצב הזה שאני צריך לשבת ולייסר את עצמי במחשבות, למה מגיע לי כל הבלבלות שבהם אני נמצא, למה לא יכולתי להיות כמו כולם וללכת בתלם, למה פעם אני כן מקיים דברים כלשהם ופעם אני לא מרגיש שום צורך לקיים את אותם הדברים, למה הגעתי למצב שיש לי רגשות כלפי מישהי כאשר היא לא מרגישה אלי כלום ולא מעוניינת בי." באותו רגע יצאה מליבי תפילה אחת, תפילה קצרה שאינה מזכירה בשום צורה את התפילות והבקשות של יום כיפור, תפילה אחת שאין בה ולו בקשת סליחה אחת, אבל תפילה שאני באמת יכול להתחבר לכל מילה ומילה שלה: (מתוך פזמון של שיר של איציק קלה) "אבא נשמה, אבא שבשמיים. אבא בורא עולם, תפקח לי את העיניים. שאלך בדרך ולא אמעד, יהיה לי ערך בעולם, מודה אני לפניך בורא עולם." ביקשתי רק דבר אחד שאזכה לבנות לי את הדרך שלי ביחד עם בת זוג אוהבת, ותו לא. ביקשתי, אם לא יועיל בטח לא יזיק. אני מבקש להתנצל אם כתבתי באי סדר או קפצתי מענין אחד לענין אחר. הדברים נכתבו כמקשה אחת עם המון כאב ולא רציתי לפגוע בקלחת הכתיבה עם מחשבות על עריכת התוכן. אני מאחל לכולנו שכל אחד מאיתנו ימצא את המקום הטבעי שלו ושיגיע אל המנוחה ואל הנחלה בקרוב. שבוע טוב שלכם פורץ
קשה לי למצוא סביבה תומכת מכיוון שאני לא ממש מתאים למסגרת כלשהי. אני קורא פסיבי בפורום "יוצאים בשאלה כבר קרוב ל-8 שנים וכן בפורום "חרדים בעל כורחם" מאז היווסדו. אני חייב לציין שקשה לי עם המון דברים שנכתבים בפורומים ולכן אני כמעט ולא כותב בו. אין לי "אנטי" נגד הדת או החרדים, אני לא מתחרה עם אף אחד כמה עוונות אני צובר, קשה לי נורא עם כל אלה שמזלזלים בדת או שמים למושא ללעג ולקלס אנשים גדולים באמת רק כי הם לא מסכימים עם הדרך שלהם. המוטו שלי בחיים הוא לא לזלזל באף אחד, "חיה ותן לחיות", אני מקבל כל אחד איך שהוא. נכון שיש דברים שלא נראים לי בדת ואני כל כך אדיש כלפיהם אך עדיין אני לא מזלזל בהם כי מי אני שאבוא ואקבע מה כן נכון ומה לא נכון. התאוריה שלי היא שישנם באדם שלושה מימדים ורק כאשר שלושת המימדים הללו תואמים ומסונכרנים, האדם באמת מרגיש טוב עם עצמו ומרגיש שהוא "עומד" במקום הנכון. ואני אסביר.... המימד הראשון הוא המימד החיצוני, התדמית החיצונית של האדם דהיינו הלבוש שלו. המימד השני הוא המימד של המעשים, אותם דברים שאדם בוחר לעשות או לעשות, לשמור או לשמור. המימד השלישי הוא המימד של האמונה הפנימית וההשקפה. כאשר ישנה סתירה פנימית בין אחד מהמימדים הללו לאחרים האדם מתחיל לחוות קונפליקטים ואז מתחיל תהליך ארוך כואב ומייגע. ביום יום שלושת המימדים אצלי די חופפים אחד לשני. אני לבוש בצורה "כללית" (אם כי נוטה יותר לאלגנט), לא עוקבים אחרי לראות מה אני שומר או מה אני לא שומר, ואת ההשפקת הפנימית שלי אני שומר לעצמי. המחשבות נמצאות על אש נמוכה למרות שבשעות הערב הערב שאלה בדרך כלל השעות הכי קשות אני יכול להתחיל להרגיש את הדגדוגים הלוחצים בתוך תוכי. לעומת זאת כאשר נוצר מגע עם אלמנטים דתיים אני נכנס למערבולת של תחושות ורגשות בין המימד הפנימי של ההשקפה והאמונה לבין המימד של המעשים המתבטא בעיקר בשאלה של מה עלי לעשות וכיצד עלי לפעול. אורח החיים שלי ביום יום כמעט ואינו מורכב מאלמנטים דתיים ואם לומר את האמת אין לי שום נקיפות מצפון על כך ואינני מרגיש שאני עושה דבר רע. אני מרגיש מאוד טבעי כאשר אני לא מקפיד על שמירת שבת או הנחת תפילין למרות שאני בהחלט מסוגל לשמור על הדברים הללו מדי פעם. אבל כאמור הדברים הללו הינם הדברים הפשוטים שבסופו של דבר אני מאמין שאוכל ליישר איתן קו ולשמור עליהן ביום מן הימים. 24 השעות האחרונות היו קשות עלי במיוחד. אציין שהיום עבר עלי בבית עם מחשבות טרופות ועם עלעול מדי פעם במחזור כדי לראות אולי ארגיש משהו, אבל כלום. לקראת תפילת נעילה גברה בי תחושת האמביוולנטיות. מצד אחד הייתי כל כך רגוע ושלו או במילים אחרות קר ואדיש אך מצד שני הכתה בי המחשבה "מה קרה לך ? למה אתה לא מרגיש כלום? הרי כל כל הרבה אנשים קורעים את ליבם עכשיו בתפילה, הרי כל כך הרבה טוענים שהרגע הזה הינו הרגע הכי מכריע ואתה פשוט יושב לך ולא מרגיש כלום". ואז....כאילו הכה בי ברק והדמעות פרצו החוצה. "למה הגעתי למצב הזה שאני צריך לשבת ולייסר את עצמי במחשבות, למה מגיע לי כל הבלבלות שבהם אני נמצא, למה לא יכולתי להיות כמו כולם וללכת בתלם, למה פעם אני כן מקיים דברים כלשהם ופעם אני לא מרגיש שום צורך לקיים את אותם הדברים, למה הגעתי למצב שיש לי רגשות כלפי מישהי כאשר היא לא מרגישה אלי כלום ולא מעוניינת בי." באותו רגע יצאה מליבי תפילה אחת, תפילה קצרה שאינה מזכירה בשום צורה את התפילות והבקשות של יום כיפור, תפילה אחת שאין בה ולו בקשת סליחה אחת, אבל תפילה שאני באמת יכול להתחבר לכל מילה ומילה שלה: (מתוך פזמון של שיר של איציק קלה) "אבא נשמה, אבא שבשמיים. אבא בורא עולם, תפקח לי את העיניים. שאלך בדרך ולא אמעד, יהיה לי ערך בעולם, מודה אני לפניך בורא עולם." ביקשתי רק דבר אחד שאזכה לבנות לי את הדרך שלי ביחד עם בת זוג אוהבת, ותו לא. ביקשתי, אם לא יועיל בטח לא יזיק. אני מבקש להתנצל אם כתבתי באי סדר או קפצתי מענין אחד לענין אחר. הדברים נכתבו כמקשה אחת עם המון כאב ולא רציתי לפגוע בקלחת הכתיבה עם מחשבות על עריכת התוכן. אני מאחל לכולנו שכל אחד מאיתנו ימצא את המקום הטבעי שלו ושיגיע אל המנוחה ואל הנחלה בקרוב. שבוע טוב שלכם פורץ