המשך לענת ואלעד
היום ניכנסתי בבוקר לבית הספר וציפיתי לתגובה נסערת של כל התלמידים והמורים- זהו התלמיד הראשון שנהרג מבית הספר בעת הצבא, ובנוסף זהו הבן של המנהלת שלנו. זה היה יותר חמור ממה שחשבתי, כל המורים פשוט היו בבכי איום, כל חדר המורים שלנו נהיה חדר אפוף בבכי ועשן סיגריות. רציתי להכנס למזכירות כדי לישאול משהו, ראיתי שלכל המורות זולגות דמעות וכמעט לפני שניכנסתי לחדר שמעתי יבוב או יותר נכון צרחה נוראית, המזכירה סגרה את הדלת לפני שניכנסתי לחדר ואני הייתי פשוט המומה. אפילו המורה שלי למתמטיקה, אינה, הקרירה תמיד, הייתה עם דמעות בעיניים שפשוט צימררו אותי לחלוטין. אורית בלאו, סגנית מנהלת, היתאלמנה לפני 4 שנים, בערך בת 38, חברה טובה מאוד של אימא שלי הייתה המחנכת של אלעד החייל שנהרג, במשך שלוש שנים. הוא היה תלמיד מצטיין במקצועות מדעיים במיוחד, ואני, עדי, הייתי רואה אותו יום ביומו וידעתי שהוא הבן של עדנה, אבל לא הכרתי אותו. כל יום ראיתי את הפרצוף המחוייך שלו, ואותו צוחק עם חבריו. אבל לא הייתי בטוחה ששמעתי על מותו שזה הוא, אחר כך תלו תמונה שלו בבית הספר במן פינת זיכרון, וליבי פשוט ניקרע, לא היו לי מילים, לשם ולדמעות פתאום נהיה פרצוף! ועדיין מהדהד בראשי השיר שענת אלימלך הייתה צריכה לשיר בפסטיגל 97 ושלא הספיקה בגלל מותה ``שתיים שמאל חת ימינה, אחורה וקדימה, בלרינה, בלרינה``. חברה שלי, שאחיה נהרג ליפני 6 שנים, סיפרה לי איך הודיעו להם: אימא שלה פתחה את הדלת וראתה גבר במדים, היא התחילה לצרוח, ואז אח שלה יעקוב דחף אותו על המקרר וצעק עליו ``תגיד לי שזה לא נכון!``. לא הרשו לה לראות את אימא שלה שבוע וכשהיא ראתה אותה, היא הייתה בת 6 ואימא שלה לא הפסיקה לחבק אותה ולבכות. היא ראתה את אבא שלה בוכה- דבר שלא קורה לעיתים קרובות. התחלתי לבכות ולא ידעתי מה להגיד. אימא שלי אמרה לי ``אין דבר יותר גרוע מלקבור ילד`` ואני, חושבת על האהבה הזאת שיש בין הורים לילד שלהם ותוהה איך זה? וגם אני רוצה. רציתי להודות לכל קוראי המיכתבים הללו על הקדשת הזמן שלכם, אפילו אם זה 2 שניות זה חשוב- תודה.
היום ניכנסתי בבוקר לבית הספר וציפיתי לתגובה נסערת של כל התלמידים והמורים- זהו התלמיד הראשון שנהרג מבית הספר בעת הצבא, ובנוסף זהו הבן של המנהלת שלנו. זה היה יותר חמור ממה שחשבתי, כל המורים פשוט היו בבכי איום, כל חדר המורים שלנו נהיה חדר אפוף בבכי ועשן סיגריות. רציתי להכנס למזכירות כדי לישאול משהו, ראיתי שלכל המורות זולגות דמעות וכמעט לפני שניכנסתי לחדר שמעתי יבוב או יותר נכון צרחה נוראית, המזכירה סגרה את הדלת לפני שניכנסתי לחדר ואני הייתי פשוט המומה. אפילו המורה שלי למתמטיקה, אינה, הקרירה תמיד, הייתה עם דמעות בעיניים שפשוט צימררו אותי לחלוטין. אורית בלאו, סגנית מנהלת, היתאלמנה לפני 4 שנים, בערך בת 38, חברה טובה מאוד של אימא שלי הייתה המחנכת של אלעד החייל שנהרג, במשך שלוש שנים. הוא היה תלמיד מצטיין במקצועות מדעיים במיוחד, ואני, עדי, הייתי רואה אותו יום ביומו וידעתי שהוא הבן של עדנה, אבל לא הכרתי אותו. כל יום ראיתי את הפרצוף המחוייך שלו, ואותו צוחק עם חבריו. אבל לא הייתי בטוחה ששמעתי על מותו שזה הוא, אחר כך תלו תמונה שלו בבית הספר במן פינת זיכרון, וליבי פשוט ניקרע, לא היו לי מילים, לשם ולדמעות פתאום נהיה פרצוף! ועדיין מהדהד בראשי השיר שענת אלימלך הייתה צריכה לשיר בפסטיגל 97 ושלא הספיקה בגלל מותה ``שתיים שמאל חת ימינה, אחורה וקדימה, בלרינה, בלרינה``. חברה שלי, שאחיה נהרג ליפני 6 שנים, סיפרה לי איך הודיעו להם: אימא שלה פתחה את הדלת וראתה גבר במדים, היא התחילה לצרוח, ואז אח שלה יעקוב דחף אותו על המקרר וצעק עליו ``תגיד לי שזה לא נכון!``. לא הרשו לה לראות את אימא שלה שבוע וכשהיא ראתה אותה, היא הייתה בת 6 ואימא שלה לא הפסיקה לחבק אותה ולבכות. היא ראתה את אבא שלה בוכה- דבר שלא קורה לעיתים קרובות. התחלתי לבכות ולא ידעתי מה להגיד. אימא שלי אמרה לי ``אין דבר יותר גרוע מלקבור ילד`` ואני, חושבת על האהבה הזאת שיש בין הורים לילד שלהם ותוהה איך זה? וגם אני רוצה. רציתי להודות לכל קוראי המיכתבים הללו על הקדשת הזמן שלכם, אפילו אם זה 2 שניות זה חשוב- תודה.