המשך לסיפור....
סוף לנתק.... בהתחלה היה מדובר שזה נתק מכולם כולל אותי, נתק שבעזרתו היא תבין ותקבל את הנכונות להתחיל להאמין לי ולסמוך עלי, אחרי כמה ימים היא החליטה שהטיול קשה ולא מתאים לה והיא חוזרת לדירה שלה (היא כתבתה לי את זה בהודעה רק כדי שאדע שלמרות שהיא חוזרת לדירה היא עדין בנתק מכולם) מהרגע הזה התחלתי ממש לפחד, ידעתי שבדירה יש פיתויים יש מסנג'ר, יש מיילים, יש טלפונים, יש חברים של השכונה, יש, פשוט יש, ורק איתי היא תישאר בנתק.... מדברת עם כולם ואיתי לא... הקשר שלנו עומד על כף המוזנאיים וכולם יכולים לתת עצות ודעות ורק אני לא... הרגשתי לבד, הרגשתי שיש לי מה להגיד ואני לא יכולה, שאני רוצה שנתמודד עם זה יחד. הבלבול והאי וודאות שיגע אותי.... וביום שחברה טובה שלי אמרה לי זה חיבוק גם ממנה, היא מוסרת שהיא מתגעגעת, פתאום במקום לשמוח זה עורר בי כעס,כעס לא מוצדק, אבל כעס... את מתגעגעת? אז תחזרי,את רוצה לחבק אותי? אז אל תשלחי לי את זה דרך חברות, תבואי בעצמך.... הגעגוע הזה אליה גרם לי לרצות שתדבר איתי, שתפתור איתי את הבעיה, מה אני פה אוויר? כאילו לרגע אבדתי את ההבנה של מטרת הנתק... כל כך רציתי לדעת מה איתה לשמוע אותה... יום אחרי זה היא יצרה איתי קשר ובמקום לשמוח, הייתי כל כך כעוסה שלא יכולתי להסתיר את זה בכלל .... סתם כעסתי, כעסתי על עצמי והשלחתי את זה עליה... רק עכשיו אני מבינה בעצם שכעסתי על עצמי, שבגללי היא לא מאמינה לי, בגלל שפגעתי בה בעבר ואם לא הייתי פוגעת בה היא לא הייתה הולכת לנתק הזה....אבל הוצאתי את הכעס עליה.... אחרי שהוצאתי כל מה שהיה לי בבטן, נרגעתי קצת שתקתי... והיא המשיכה לדבר ולספר על הימיים שלא דיברה איתי, ואני שתקתי, התביישתי שכעסתי עליה שלא בצדק בכלל.... ואז עצרתי את שטף הדיבור שלה התפרצתי לדבריה ואמרתי לה:"אני מצטערת, מעדתי, יצאתי קצת משליטה, אני לא כועסת עליך, אני כועסת עלי! כל כך התגעגעתי למגע שלך, לחיבוק שלך, לשיחות איתך, לשטויות שלנו... לביחד שלנו... אליך ...אני מצטערת באמת..." כששתקתי לרגע היא אמרה: "את יודעת למה אני כל כך שמחה שלפעמיים את יוצאת משליטה ככה? למרות שכאילו כעסת עלי לא בצדק? בגלל שזה כל כך אנושי...זה מראה לי שאת אנושית... בכל הנתק הזה נלחמתי בעצמי בניתי חומות ופרקתי אותם, בניתי ופרקתי בניתי ופירקתי.... ועכשיו אני עדין מרגישה שאני עושה את זה, נכנסת למגננה לפעמיים שלא אמורה להיות... אני לא מבינה כל כך למה זה קשה? אני מרגישה קצת מבולבלת ... שתינו חזרנו להורים כל אחת מסיבתה היא ועכשיו הרבה יותר קשה להיפגש ולדבר... ההורים גרים בערים שונות, הבעיה של המרחק לא מטרידה כלל, כי מרחק זה שטויות... זה בעיה בגלל ההורים שלא יודעים.... ואני מרגישה כאילו אנחנו עדין בסוג של נתק .... תודה על זה שאתם מאפשרים לי לשפוך את הלב, על הקשבה וההבנה..... בופיק
סוף לנתק.... בהתחלה היה מדובר שזה נתק מכולם כולל אותי, נתק שבעזרתו היא תבין ותקבל את הנכונות להתחיל להאמין לי ולסמוך עלי, אחרי כמה ימים היא החליטה שהטיול קשה ולא מתאים לה והיא חוזרת לדירה שלה (היא כתבתה לי את זה בהודעה רק כדי שאדע שלמרות שהיא חוזרת לדירה היא עדין בנתק מכולם) מהרגע הזה התחלתי ממש לפחד, ידעתי שבדירה יש פיתויים יש מסנג'ר, יש מיילים, יש טלפונים, יש חברים של השכונה, יש, פשוט יש, ורק איתי היא תישאר בנתק.... מדברת עם כולם ואיתי לא... הקשר שלנו עומד על כף המוזנאיים וכולם יכולים לתת עצות ודעות ורק אני לא... הרגשתי לבד, הרגשתי שיש לי מה להגיד ואני לא יכולה, שאני רוצה שנתמודד עם זה יחד. הבלבול והאי וודאות שיגע אותי.... וביום שחברה טובה שלי אמרה לי זה חיבוק גם ממנה, היא מוסרת שהיא מתגעגעת, פתאום במקום לשמוח זה עורר בי כעס,כעס לא מוצדק, אבל כעס... את מתגעגעת? אז תחזרי,את רוצה לחבק אותי? אז אל תשלחי לי את זה דרך חברות, תבואי בעצמך.... הגעגוע הזה אליה גרם לי לרצות שתדבר איתי, שתפתור איתי את הבעיה, מה אני פה אוויר? כאילו לרגע אבדתי את ההבנה של מטרת הנתק... כל כך רציתי לדעת מה איתה לשמוע אותה... יום אחרי זה היא יצרה איתי קשר ובמקום לשמוח, הייתי כל כך כעוסה שלא יכולתי להסתיר את זה בכלל .... סתם כעסתי, כעסתי על עצמי והשלחתי את זה עליה... רק עכשיו אני מבינה בעצם שכעסתי על עצמי, שבגללי היא לא מאמינה לי, בגלל שפגעתי בה בעבר ואם לא הייתי פוגעת בה היא לא הייתה הולכת לנתק הזה....אבל הוצאתי את הכעס עליה.... אחרי שהוצאתי כל מה שהיה לי בבטן, נרגעתי קצת שתקתי... והיא המשיכה לדבר ולספר על הימיים שלא דיברה איתי, ואני שתקתי, התביישתי שכעסתי עליה שלא בצדק בכלל.... ואז עצרתי את שטף הדיבור שלה התפרצתי לדבריה ואמרתי לה:"אני מצטערת, מעדתי, יצאתי קצת משליטה, אני לא כועסת עליך, אני כועסת עלי! כל כך התגעגעתי למגע שלך, לחיבוק שלך, לשיחות איתך, לשטויות שלנו... לביחד שלנו... אליך ...אני מצטערת באמת..." כששתקתי לרגע היא אמרה: "את יודעת למה אני כל כך שמחה שלפעמיים את יוצאת משליטה ככה? למרות שכאילו כעסת עלי לא בצדק? בגלל שזה כל כך אנושי...זה מראה לי שאת אנושית... בכל הנתק הזה נלחמתי בעצמי בניתי חומות ופרקתי אותם, בניתי ופרקתי בניתי ופירקתי.... ועכשיו אני עדין מרגישה שאני עושה את זה, נכנסת למגננה לפעמיים שלא אמורה להיות... אני לא מבינה כל כך למה זה קשה? אני מרגישה קצת מבולבלת ... שתינו חזרנו להורים כל אחת מסיבתה היא ועכשיו הרבה יותר קשה להיפגש ולדבר... ההורים גרים בערים שונות, הבעיה של המרחק לא מטרידה כלל, כי מרחק זה שטויות... זה בעיה בגלל ההורים שלא יודעים.... ואני מרגישה כאילו אנחנו עדין בסוג של נתק .... תודה על זה שאתם מאפשרים לי לשפוך את הלב, על הקשבה וההבנה..... בופיק
