המשך - האשמה עצמית
מרוב האשמה עצמית הערב, נראה לי שלא עברו כל השנים מאז מות אמי, לא עבר כל
הזמן הרב, ושוב אוזלת היד והטמטום שלי והכאבים של אמי
תוקפים אותי, ממש מתקיפים, כמו גלים-גלים של צבא אוייב,
עם התמהון איך לא היתה לי תושייה לעזור לה, והייסורים העצמיים באשר לרגעיה
האחרונים - מה היא חשבה, מה היא אמרה לעצמה, ומה היא חשבה עליי, על הטיפשות שלי.
אני רואה אותה מול עיניי במחלקה במיטת בית החולים, אני רוצה לדבר איתה על הדברים האלה
שהיא חינכה בתוקף שאין לדבר עליהם.
ואגב הרי כל הזמן כתבתי איך אני לא
בוכה כי אם אבכה יהיה איום ונורא, אז עכשיו אני בכל זאת קצת בוכה. מצחיק שאחרי כל ההתאפקות
וכל המלחמה בבכי, אני מוצאת את עצמי מחפשת ומבקשת את הבכי. תודה למי שקראה את
ההודעה שלי. תודה אם מצאתן כוח להריץ עיניים על ההודעה שלי, שבה כתוב המובן-מאליו
האינסופי הזה. להתראות מעדיה
מרוב האשמה עצמית הערב, נראה לי שלא עברו כל השנים מאז מות אמי, לא עבר כל
הזמן הרב, ושוב אוזלת היד והטמטום שלי והכאבים של אמי
תוקפים אותי, ממש מתקיפים, כמו גלים-גלים של צבא אוייב,
עם התמהון איך לא היתה לי תושייה לעזור לה, והייסורים העצמיים באשר לרגעיה
האחרונים - מה היא חשבה, מה היא אמרה לעצמה, ומה היא חשבה עליי, על הטיפשות שלי.
אני רואה אותה מול עיניי במחלקה במיטת בית החולים, אני רוצה לדבר איתה על הדברים האלה
שהיא חינכה בתוקף שאין לדבר עליהם.
ואגב הרי כל הזמן כתבתי איך אני לא
בוכה כי אם אבכה יהיה איום ונורא, אז עכשיו אני בכל זאת קצת בוכה. מצחיק שאחרי כל ההתאפקות
וכל המלחמה בבכי, אני מוצאת את עצמי מחפשת ומבקשת את הבכי. תודה למי שקראה את
ההודעה שלי. תודה אם מצאתן כוח להריץ עיניים על ההודעה שלי, שבה כתוב המובן-מאליו
האינסופי הזה. להתראות מעדיה
