המשוררת...

[טוליפ.]

המשוררת...

כבר חורשים הקמטים עור פניה היפות, בגווני שערותיה שחורות ולבנות... והגוף,מה עצוב כבר לא כל כך רענן וחטוב.. פה ושם קצת כואב לא תדיר, לפעמים בריקוד, אוף,חסר אוויר... אך עיניה בורקות יוקדות וצוחקות מקרינות,מספרות, אשה בוגרת בסערת רגשות... נעה בקלילות בתוככי היום, כמרחפת,מרקדת בחלום, מוצפת,מלאת תחושה של חום מתוק,ששכחה... כמה מתגעגעת ונכספת, שוב מאוהבת להיות.. שירים כותבת מילים יפיפיות, כמצפה בין השורות, שכבר יבין, יבוא עכשיו.. תקוות תולה אולי אפשר, להזדקן עימו, יחדיו... שרים שיריה לילה לילה כמה כמהה לאהבה, כזו אחרת, טהורה, שלא כבוסר נעוריה ההיא שהתנפצה, עתה,בוגרת ובשלה...

 

[אפרת.א]

כמעט נבלעת לי בין כל ההודעות....

ואיך אפשר אותך לא לראות?!? טוליפ יקירי - כל כך הרבה געגועים בתוכי לאותיות הכתובות, למילים היפות - לחיבור הניפלא שידיך מקלידות. אוהבת אהבתי ואוהב לקרוא אותך תמיד - ידידי משכבר הימים - טוליפ...! ובאשר לזיקנה שעליה קפצה, יודע, כל גיל והכיף שלו, כל יום לחיות בעיתו. היום, הייתי אצל הורי...הבטתי בהם וחייכתי. הם כבר לא ממש בריאים, הם כבר לא ממש מתפקדים, הם עברו ימים קשים. ובכל זאת - הבטתי בהם וחייכתי. ראיתי את הנחת, ראיתי את הזוהר בעיניים, את הברק של "איזה יופי לראות את כולם ביחד , לחיות את הרגע ולא לחשוב על שום דבר מעבר לזה".. ושוב חוזרת אני על דברי ד"ר קארל מנינגר: "האהבה מרפאת אנשים - הן את אלה שמעניקים אותה והן את אלה שמקבלים אותה" אהבתי לקרוא אותך שוב טוליפ, מחכה לך כתמיד - שלך, אפרת.