המרחק בין לבין
המרחק בין מה שאת רוצה למה שאת אומרת יכול לתסכל אותי. השיחות איתך סוחפות אותי למקום שאין לי מושג מה הוא, אבל נעים לי שם - אז אני נשארת. מוזר, כשאת מולי כל מה שמסביב פתאום נעלם, כמו בתמונות, שהדמות המרכזית ברורה ובמרכז וכל מה שמסביב נעלם מאחור. אז כן, כרגע. את הדמות המרכזית בחיי. ובדיוק מתי שאני אמורה להיות לחוצה את באה ומכניסה אותי לאדישות שלאחרים נראית מעצבנת. אבל בכל מה שקשור אלייך אני רחוקה מלהיות אדישה, הבטן מתהפכת, הנשימות מואצות והראש לא מפסיק לחשוב, בעיקר עלייך. אבל יש לי בעיה איתך, אני אף פעם לא יכולה לדעת מה את באמת חושבת גם כשאת אומרת. והמרחק בין מה שאת רוצה לבין מה שאת אומרת רק מתעצם,ואז הראש שוב לא מפסיק לחשוב בעיקר על מה שאת באמת רוצה. זה מבלבל אותי. את מבלבלת אותי. את יכולה לבהות בי וזה מרגיש לי כל כך טוב, כל כך שלי, ואני חושבת שהמבט הזה, הבוהה שלך,הוא רק שלי ואך ורק בשבילי, ואז אני פתאום רואה אותו בעיניים שלך כשהן לא מופנות אליי וזה מחזיר אותי למציאות, שאני לא באמת מכירה אותך. הייתי רוצה לקרוא אותך, להיכנס לך למחשבות, להכיר אותך מבלי לעבור את התהליך הארוך הזה, אבל אני יודעת שזה לא מציאותי וזה יאבד את המשמעות של באמת להכיר אותך. המרחק בין מה שאת אומרת למה שאת רוצה מצטמצם כשאת איתי, כשאנחנו מדברות ואת מולי, כל כך קרובה ולהקשיב לך באותו הרגע הופך לדבר החשוב ביותר. ותחושת האינטמיות הזאת אופפת אותי וגורמת לי לחשוב שרק את ואני כאן. את מדהימה בעיניי. ואני כבר רואה איך אני נופלת לתוך זה. המרחק בין לבין, מצטמצם.
המרחק בין מה שאת רוצה למה שאת אומרת יכול לתסכל אותי. השיחות איתך סוחפות אותי למקום שאין לי מושג מה הוא, אבל נעים לי שם - אז אני נשארת. מוזר, כשאת מולי כל מה שמסביב פתאום נעלם, כמו בתמונות, שהדמות המרכזית ברורה ובמרכז וכל מה שמסביב נעלם מאחור. אז כן, כרגע. את הדמות המרכזית בחיי. ובדיוק מתי שאני אמורה להיות לחוצה את באה ומכניסה אותי לאדישות שלאחרים נראית מעצבנת. אבל בכל מה שקשור אלייך אני רחוקה מלהיות אדישה, הבטן מתהפכת, הנשימות מואצות והראש לא מפסיק לחשוב, בעיקר עלייך. אבל יש לי בעיה איתך, אני אף פעם לא יכולה לדעת מה את באמת חושבת גם כשאת אומרת. והמרחק בין מה שאת רוצה לבין מה שאת אומרת רק מתעצם,ואז הראש שוב לא מפסיק לחשוב בעיקר על מה שאת באמת רוצה. זה מבלבל אותי. את מבלבלת אותי. את יכולה לבהות בי וזה מרגיש לי כל כך טוב, כל כך שלי, ואני חושבת שהמבט הזה, הבוהה שלך,הוא רק שלי ואך ורק בשבילי, ואז אני פתאום רואה אותו בעיניים שלך כשהן לא מופנות אליי וזה מחזיר אותי למציאות, שאני לא באמת מכירה אותך. הייתי רוצה לקרוא אותך, להיכנס לך למחשבות, להכיר אותך מבלי לעבור את התהליך הארוך הזה, אבל אני יודעת שזה לא מציאותי וזה יאבד את המשמעות של באמת להכיר אותך. המרחק בין מה שאת אומרת למה שאת רוצה מצטמצם כשאת איתי, כשאנחנו מדברות ואת מולי, כל כך קרובה ולהקשיב לך באותו הרגע הופך לדבר החשוב ביותר. ותחושת האינטמיות הזאת אופפת אותי וגורמת לי לחשוב שרק את ואני כאן. את מדהימה בעיניי. ואני כבר רואה איך אני נופלת לתוך זה. המרחק בין לבין, מצטמצם.
