המרות למינהן
בהמשך לשאלתו של גידי וסיפורה של המפציצה הלאומית תגידו. מה גורם לחרמנות הזו ולדמיון להשתולל כשקוראים סיפורים המספרים על "הצד השני"? האם כולנו סוויצ'ים? האם זו בעצם הזדהות עם הצד הכנוע שמקרינה על כל הסיפור? אבל אני הרי קוראת "מתוך" העיניים של הדומיננטית בסיפור. ומשם מגיע הגירוי. לאידעת. למישו יש רעיון? האם הדמיון החרמני שלנו מתגרה משני הצדדים למרות שמציאותית - אנחנו יכולים להיות שייכים כל כולנו לצד אחד? אני בהחלט יכולה לדמיין עצמי מעניקה כאב או עונג מתוך השפלה (לדוגמה) לכנוע/ה.. אבל במציאות?? ממש ממש ממש לא רואה עצמי שם. ניסיתי - זה היה משעשע אבל לא "מילא" אותי כמו היותי כנועה. ואני לא בקטע בשביל משחקים למינהם.. אם אהייה דומיננטית - זה יהיה משחק. מהקליפה החוצה. אז למה בכל זאת מגרה לקרוא? האם ישנם דברים הנשארים שם בפנים בתאים האפורים ובערפל הדמיון הורוד המקיף אותם? או שזו נורה המשדרת שמשהו נוסף צריך מילוי?
בהמשך לשאלתו של גידי וסיפורה של המפציצה הלאומית תגידו. מה גורם לחרמנות הזו ולדמיון להשתולל כשקוראים סיפורים המספרים על "הצד השני"? האם כולנו סוויצ'ים? האם זו בעצם הזדהות עם הצד הכנוע שמקרינה על כל הסיפור? אבל אני הרי קוראת "מתוך" העיניים של הדומיננטית בסיפור. ומשם מגיע הגירוי. לאידעת. למישו יש רעיון? האם הדמיון החרמני שלנו מתגרה משני הצדדים למרות שמציאותית - אנחנו יכולים להיות שייכים כל כולנו לצד אחד? אני בהחלט יכולה לדמיין עצמי מעניקה כאב או עונג מתוך השפלה (לדוגמה) לכנוע/ה.. אבל במציאות?? ממש ממש ממש לא רואה עצמי שם. ניסיתי - זה היה משעשע אבל לא "מילא" אותי כמו היותי כנועה. ואני לא בקטע בשביל משחקים למינהם.. אם אהייה דומיננטית - זה יהיה משחק. מהקליפה החוצה. אז למה בכל זאת מגרה לקרוא? האם ישנם דברים הנשארים שם בפנים בתאים האפורים ובערפל הדמיון הורוד המקיף אותם? או שזו נורה המשדרת שמשהו נוסף צריך מילוי?
