המקרר ואמא שלי

[על קליפת האגוז]

המקרר ואמא שלי

כבר שנה וחצי אני יוצאת מהחדר, נכנסת למטבח, הולכת למקרר וכשאני פותחת אותו והאור משם זורח לי שנייה בעיניים ואז אני נזכרת בה. בכל פעם אני רוצה לבכות מחדש, ובכל פעם הסדק שאני מתאמצת כל כך לסגור ביום יום נפתח שוב, וחושף צלקת גדולה של ריקנות וכאב עמוק, עמוק עמוק בפנים. ובכל פעם זה יוצא מבפנים אל החוץ, והפרצוף שלי משתנה והדמות שלה עולה מול העיניים שלי.
והרבה פעמים הבחורים שהבאתי הביתה לא הבינו אותי, ואני לא מאשימה אותם. בשבילם זה בסך הכל מקרר, חפץ שממנו הם מוציאים אוכל ומכניסים אוכל. אבל בשבילי, בשבילי זה מסמל הרבה יותר.
זאת לא הפעם היחידה שבה אני נזכרת לפתע באמא שלי. אני נזכרת בה כשאני קמה, בעבודה, כשאני מבלה, לפני שאני הולכת לישון ובכל מקום. אבל הרגע של הפתיחה תמיד הכי חזק אצלי.

האם יום אחד אני פשוט אוכל לפתוח את המקרר כמו כולם ולסגור אותו כמו כולם ולא לטרוק אותו בכעס או להשאיר אותו פתוח בזמן שאני בוהה בדלת? באמת שאינני יודעת.

 

[על קליפת האגוז]

הטקסט הזה

זה משהו שאני כתבתי לפני כמה חודשים אני אשמח אם תגידו מה דעתכן. אוהבת <3

 

[mykal]

מבינה ומשתתפת

וגם למדתי ללמד את עצמי,
לעטוף את 'השוק' התמידי הזה --בהמשך ע""י דמיון של נועם.
לו אני במקומך--הייתי 'מנצלת' את האור הזה, לריח מאכל שאהבתי,
שיצא מהמקרר, להנות מהטעם הזה, ולהיות יכולה לחייך בהנאה אחרי פתיחת המקרר.
ולאט לאט ללמוד לחיות עם הפתיחה הזו בשלוה.

בכל מקרה--הגעגוע מין את חיינו. אבל את הכעס השליכי ממך.

 

[עדיה222]

מוכר מאוד - - מזדהה מאוד - -

מקום, רגע, מחווה שמזכיר את אמא. והמקרר - אולי באמת פתיחת הדלת עם הזריחה של האור מתוכו זאת היתה תמונה אופיינית, שגורה, בחיים של אמך.