היי
יש תקופות שאנחנו כאילו נמצאים בתוך ענן, בתוך בועה, השכל שלנו כל כך רוצה שדברים יתקיימו, אז הוא משליך את כל מה שמרגישים לתוך הבועה. כאשר זאת לא אמת- אנחנו מתחילים להרגיש עייפות, גם נפשית וגם פיזית, תחושה שאנחנו נרדמים לתוך מצב, ומוכנים לחיות איתו רק בכדי להגשים את האשליה. ואז מגיע רגע אחד קטן של התעוררות. לפעמים זה משפט שמישהו אומר, לפעמים התנהגות של האחר,לפעמים סרט או משפט משיר, או מלאך קטן שמגיע... ויש הרגשה חזקה של ערנות- הנשמה פתאום מרגישה חיה, לפעמים זה יוצא בבכי או בכעס או בצחוק ובשלווה ואז מגיעים ההבנות, "נרדמתי", ואני לא רוצה את זה. הגענו לכדור הארץ בכדי לחיות, בכדי לרקוד לשיר ולאהוב בלי סוף. וכל שהזמן עובר לומדים לזהות את רגעי האשליה יותר ויותר מהר. תרגיל מומלץ- לשבת ולפנטז. מתוך מודעות ערה לעובדה שזו פנטזיה. להנאות מהתחושה של הפנטזיה, ואז לחזור למציאות ככל שמתרגלים מצבי כניסה מודעים לפנטזיה/לאשליה/למציאות כוזבת/ לומדים ביום יום לזהות מתי אני בורח לעולם/למימד אחר .... בהצלחה. מקווה שעזרתי קצת. אני במשך חודש עשיתי עבודה עם המנטרה "לקבל את הדברים כפי שהם" כתבתי אותה עשרות פעמים, זימזמתי אותה בכל רגע פנוי... זוהי תמצית הבודהיזם.