princhipeta
New member
המפקדת שלי ../images/Emo195.gif
"כן מה?!" "כן המפקדת!!!", צועקות אלייה 60 בנות. האישה שלי במיטה. עוד מתוך שינה היא מתמתחת ושולחת את ידיה לאסוף אותי לעוד כמה דקות של שינה ביחד. קרני השמש כבר מאירות על המיטה שלנו ואנחנו מתענגות על דקות אחרונות של לילה אוהב. היא מחבקת אותי מאחור ואני מרגישה את חום גופה המלטף בגבי. מסובבת אותי ולוחשת ברוך, "בוקר טוב, נסיכה שלי". "בוקר טוב,מותק", ואני נותנת לה נשיקת ריח בוקר. היא נכנסת למקלחת ואני שמה מכינה לנו קפה ומצטרפת אליה. המים חמים, וגם הידים שלה עלי. הלשון שלה בפי מעבירים בי גלים קטנים של שמחה. אני מסבנת את גופה העירום והיא עוצמת עיניים ומתמסרת אלי. שערה הארוך עוטף את גופה השזוף, ומשווה לה מראה של מלכת יופי. אחר כך היא עוטפת אותנו במגבת הענקית שקניתי לנו לחגיגת השנתיים שלנו. כל פעם כשאנחנו מתעטפות בה, אני לא יכולה שלא להזכר בפנים של המוכר כששאלתי אותו אם הוא יכול להכין מגבת XXXXL, כי אמא שלי היא בחורה גדולה. עד שאנחנו יוצאות לשתות את הקפה הוא כבר לגמרי קר, אבל לא אכפת לנו, כי אנחנו ביחד. "אז מתי הן מגיעות?", אני שואלת תוך כדי דפדוף בלתי מחייב בעיתון הבוקר. "בערך בארבע. מה דעתך, כדאי לי להפחיד אותן היום? מסכנות. כאלו מפוחדות ממני, כאילו שאני יכולה בכלל להיות רעה", צוחקת האישה שלי ועושה לי טוב בלב. היא מתאמנת על הפרצוף הקשוח שלה שוב ושוב ותמיד הוא נראה בעינייה מזויף. "את יודעת שאני אמורה להגיע אליכם ביום רביעי, נכון?" "כן, כבר עשו לנו תדריך כ"כ ארוך עליך, התפלאתי שהם לא אמרו גם מה המידת חזיה שלך ומה שיטת הסרת השיער החביבה עליך", היא שוב צוחקת. "מעניין איך יהיה", היא מוסיפה הפעם ברצינות. "אל תדאגי, אני לא אפריע לך להפחיד את הבנות שלך", אני קורצת אליה. אני מטיילת ברחבי הבסיס ושמש נעימה עוטפת את פני. אני אוהבת להתחיל את היום מוקדם מוקדם, להרגיש את הבוקר עולה. כשאני מתקרבת למגרש המסדרים ליבי מתחיל לפעום בחוזקה, כאילו שאני עומדת לראות אותה לראשונה בחיי. אף פעם לא נוצר עירבוב בין החיים האישיים לחיים המקצועיים שלנו לפני כן. ואני יודעת שכאן הדרגות שלי עומדות לפגוש את הדרגות שלה, לא העיניים שלי את שלה. "חיילת, למה מדברת באמצע מסדר?", היא צועקת על איזו שמנמונת. והחיילת כולה מאדימה, לא קשה לראות את זה אפילו שאני די רחוקה. המסכנה מתחילה לגמגמם איזו סיבה טיפשית והאישה שלי לא מוותרת לה ופוצחת בנאום הקבוע שלה, שאני כבר יודעת בעל פה. "מחלקה שתיים! כשאני אומרת לכן משהו אתן תקשיבו לי! אתן לא תלכו ותעשו מה שבא לכן, אתן עוד לא מפקדות. הקורס הזה אמור להכשיר אתכן להיות מפקדות, איך בדיוק תפקדו על חיילים כשאתן לא יודעות לבצע הוראות פשוטות?! מהיום אני אגיד לכן מתי לדבר ומתי לאכול ומתי ללכת לשירותים, ברור?! מהיום אני האמא.." "והאבא שלכן", אני משלימה את המשפט השחוק בלב, ומזהה את הניצוץ בעיניה כשהיא מדברת עם החיילות שלה. "מחלקה שתיים", היא ממשיכה, "השבוע מבקרת בבסיס שלנו ראש המדור. אולי זה לא אומר לכן הרבה אבל היא קצינה מאוד חשובה", אני מתחילה לחייך כשהיא מדברת עליי, "היא תסתובב בבסיס, אולי תשאל אתכן כמה שאלות. כל פעם כשהיא עוברת מולכן אתן חייבות להצדיע לה, ברור מחלקה שתיים?" "כן המפקדת!", הן צועקות לה. אפשר לראות בברור שהן מפחדות ממנה. "אבל המפקדת", מעיזה חיילת נמוכה אחת, "איך נזהה אותה?", היא שואלת בקול מפוחד. האישה שלי חושבת רגע. איך היא אמורה לתאר את האישה שלה בפניי החיילות שלה? במקום לתאר היא מסבירה להם הסבר טיפשי על דרגות וארונות ופלאפלים והן לא מעיזות לומר דבר. על פניה הבעה רצינית, לא מעזה אפילו לחייך ליד החיילות. היא כ"כ שונה פה, אני חושבת לעצמי. השיער שלה אסוף בקוקו מתוח ששום שערה לא מעזה לצאת ממנו. המדים מטשטשים את החיטובים המדהימים של גופה, אבל גם מפה אפשר לראות שהיא יפיפיה. במשך היום אני רצה בין ישיבות והרצאות. אני אוהבת קצת לרדת לשטח, לראות את כל המפקדים והחיילים. לפעמים אני מתגעגעת לרוח החיה של הצעירים, שנעלמת כשהדרגות מגיעות. במשך כל היום אני לא מוותרת על שום הזדמנות לראות אותה. אני עוברת מולה בכוונה והיא מצדיעה לי מול כל החיילות שלה שמסתכלות עליה במבטי שנאה שעתידים להתחלף במהרה במבטי הערצה עיוורת. אני לא יכולה שלא לחייך כשהיא מצדיעה לי. אני משחררת אותה ומסמנת לה להתקרב. "הטוסיק שלך נראה נפלא מכאן", אני לוחשת לה כשהחיילות שלה בוחנות כל צעד שלנו. "משוגעת אחת", היא לוחשת חזרה וחוזרת אל החיילות. "ראיתן, זו היא", אני עוד מספיקה לשמוע כשאני מתרחקת. בלילה אחרי שהיא בודקת שכולן בריאות ואכלו והלכו לישון היא פוגשת אותי באחת הכיתות. "קבענו באחת עשרה, מה קרה?" "הייתי עם חיילת אחת עד עכשיו אצל הרופא, כולה בוערת מחום", אמרה בדאגה אימהית אמיתית. "עכשיו היא יותר טוב, הלכה לישון." אני מביטה בעיניה ונמסה. היא לא מדליקה את האור ורוכנת לעברי לנשק אותי. "את משוגעת? אם מישהו יכנס זה הסוף שלי!", נבהלתי. "מה יגידו? שהמפקדת מנשקת את ראש המדור?", היא צחקה. "הסתכלתי עלייך היום במסדר", אני מודה. "את מדהימה איתן." "זה אומר שאני עומדת לקבל קידום?" שאלה בחיוך. "זה אומר שאת מדהימה. את מזכירה לי את עצמי פה, גם אני הייתי פעם כמוך. אני גאה בך מאוד", אני לוחשת באוזנה כשהיא מניחה את ראשה על כתפי, עייפה מיום ארוך. "את יודעת שזה לגמרי לא הולם, נכון?", היא שואלת. "כן המפקדת", אני צוחקת ומנשקת אותה. "נתראה בבית."
"כן מה?!" "כן המפקדת!!!", צועקות אלייה 60 בנות. האישה שלי במיטה. עוד מתוך שינה היא מתמתחת ושולחת את ידיה לאסוף אותי לעוד כמה דקות של שינה ביחד. קרני השמש כבר מאירות על המיטה שלנו ואנחנו מתענגות על דקות אחרונות של לילה אוהב. היא מחבקת אותי מאחור ואני מרגישה את חום גופה המלטף בגבי. מסובבת אותי ולוחשת ברוך, "בוקר טוב, נסיכה שלי". "בוקר טוב,מותק", ואני נותנת לה נשיקת ריח בוקר. היא נכנסת למקלחת ואני שמה מכינה לנו קפה ומצטרפת אליה. המים חמים, וגם הידים שלה עלי. הלשון שלה בפי מעבירים בי גלים קטנים של שמחה. אני מסבנת את גופה העירום והיא עוצמת עיניים ומתמסרת אלי. שערה הארוך עוטף את גופה השזוף, ומשווה לה מראה של מלכת יופי. אחר כך היא עוטפת אותנו במגבת הענקית שקניתי לנו לחגיגת השנתיים שלנו. כל פעם כשאנחנו מתעטפות בה, אני לא יכולה שלא להזכר בפנים של המוכר כששאלתי אותו אם הוא יכול להכין מגבת XXXXL, כי אמא שלי היא בחורה גדולה. עד שאנחנו יוצאות לשתות את הקפה הוא כבר לגמרי קר, אבל לא אכפת לנו, כי אנחנו ביחד. "אז מתי הן מגיעות?", אני שואלת תוך כדי דפדוף בלתי מחייב בעיתון הבוקר. "בערך בארבע. מה דעתך, כדאי לי להפחיד אותן היום? מסכנות. כאלו מפוחדות ממני, כאילו שאני יכולה בכלל להיות רעה", צוחקת האישה שלי ועושה לי טוב בלב. היא מתאמנת על הפרצוף הקשוח שלה שוב ושוב ותמיד הוא נראה בעינייה מזויף. "את יודעת שאני אמורה להגיע אליכם ביום רביעי, נכון?" "כן, כבר עשו לנו תדריך כ"כ ארוך עליך, התפלאתי שהם לא אמרו גם מה המידת חזיה שלך ומה שיטת הסרת השיער החביבה עליך", היא שוב צוחקת. "מעניין איך יהיה", היא מוסיפה הפעם ברצינות. "אל תדאגי, אני לא אפריע לך להפחיד את הבנות שלך", אני קורצת אליה. אני מטיילת ברחבי הבסיס ושמש נעימה עוטפת את פני. אני אוהבת להתחיל את היום מוקדם מוקדם, להרגיש את הבוקר עולה. כשאני מתקרבת למגרש המסדרים ליבי מתחיל לפעום בחוזקה, כאילו שאני עומדת לראות אותה לראשונה בחיי. אף פעם לא נוצר עירבוב בין החיים האישיים לחיים המקצועיים שלנו לפני כן. ואני יודעת שכאן הדרגות שלי עומדות לפגוש את הדרגות שלה, לא העיניים שלי את שלה. "חיילת, למה מדברת באמצע מסדר?", היא צועקת על איזו שמנמונת. והחיילת כולה מאדימה, לא קשה לראות את זה אפילו שאני די רחוקה. המסכנה מתחילה לגמגמם איזו סיבה טיפשית והאישה שלי לא מוותרת לה ופוצחת בנאום הקבוע שלה, שאני כבר יודעת בעל פה. "מחלקה שתיים! כשאני אומרת לכן משהו אתן תקשיבו לי! אתן לא תלכו ותעשו מה שבא לכן, אתן עוד לא מפקדות. הקורס הזה אמור להכשיר אתכן להיות מפקדות, איך בדיוק תפקדו על חיילים כשאתן לא יודעות לבצע הוראות פשוטות?! מהיום אני אגיד לכן מתי לדבר ומתי לאכול ומתי ללכת לשירותים, ברור?! מהיום אני האמא.." "והאבא שלכן", אני משלימה את המשפט השחוק בלב, ומזהה את הניצוץ בעיניה כשהיא מדברת עם החיילות שלה. "מחלקה שתיים", היא ממשיכה, "השבוע מבקרת בבסיס שלנו ראש המדור. אולי זה לא אומר לכן הרבה אבל היא קצינה מאוד חשובה", אני מתחילה לחייך כשהיא מדברת עליי, "היא תסתובב בבסיס, אולי תשאל אתכן כמה שאלות. כל פעם כשהיא עוברת מולכן אתן חייבות להצדיע לה, ברור מחלקה שתיים?" "כן המפקדת!", הן צועקות לה. אפשר לראות בברור שהן מפחדות ממנה. "אבל המפקדת", מעיזה חיילת נמוכה אחת, "איך נזהה אותה?", היא שואלת בקול מפוחד. האישה שלי חושבת רגע. איך היא אמורה לתאר את האישה שלה בפניי החיילות שלה? במקום לתאר היא מסבירה להם הסבר טיפשי על דרגות וארונות ופלאפלים והן לא מעיזות לומר דבר. על פניה הבעה רצינית, לא מעזה אפילו לחייך ליד החיילות. היא כ"כ שונה פה, אני חושבת לעצמי. השיער שלה אסוף בקוקו מתוח ששום שערה לא מעזה לצאת ממנו. המדים מטשטשים את החיטובים המדהימים של גופה, אבל גם מפה אפשר לראות שהיא יפיפיה. במשך היום אני רצה בין ישיבות והרצאות. אני אוהבת קצת לרדת לשטח, לראות את כל המפקדים והחיילים. לפעמים אני מתגעגעת לרוח החיה של הצעירים, שנעלמת כשהדרגות מגיעות. במשך כל היום אני לא מוותרת על שום הזדמנות לראות אותה. אני עוברת מולה בכוונה והיא מצדיעה לי מול כל החיילות שלה שמסתכלות עליה במבטי שנאה שעתידים להתחלף במהרה במבטי הערצה עיוורת. אני לא יכולה שלא לחייך כשהיא מצדיעה לי. אני משחררת אותה ומסמנת לה להתקרב. "הטוסיק שלך נראה נפלא מכאן", אני לוחשת לה כשהחיילות שלה בוחנות כל צעד שלנו. "משוגעת אחת", היא לוחשת חזרה וחוזרת אל החיילות. "ראיתן, זו היא", אני עוד מספיקה לשמוע כשאני מתרחקת. בלילה אחרי שהיא בודקת שכולן בריאות ואכלו והלכו לישון היא פוגשת אותי באחת הכיתות. "קבענו באחת עשרה, מה קרה?" "הייתי עם חיילת אחת עד עכשיו אצל הרופא, כולה בוערת מחום", אמרה בדאגה אימהית אמיתית. "עכשיו היא יותר טוב, הלכה לישון." אני מביטה בעיניה ונמסה. היא לא מדליקה את האור ורוכנת לעברי לנשק אותי. "את משוגעת? אם מישהו יכנס זה הסוף שלי!", נבהלתי. "מה יגידו? שהמפקדת מנשקת את ראש המדור?", היא צחקה. "הסתכלתי עלייך היום במסדר", אני מודה. "את מדהימה איתן." "זה אומר שאני עומדת לקבל קידום?" שאלה בחיוך. "זה אומר שאת מדהימה. את מזכירה לי את עצמי פה, גם אני הייתי פעם כמוך. אני גאה בך מאוד", אני לוחשת באוזנה כשהיא מניחה את ראשה על כתפי, עייפה מיום ארוך. "את יודעת שזה לגמרי לא הולם, נכון?", היא שואלת. "כן המפקדת", אני צוחקת ומנשקת אותה. "נתראה בבית."
